זמר בלי מיקרופון הוא כמו שחקן בלי במה. זמר שלא מאזינים לו, שמסובבים לו את הגב, נאבק בציפורניים על תשומת הלב, נלחם בכוחותיו האחרונים, עד שהוא מתייאש, מתקפל ודועך אל מותו.
גבי שושן היה הזמר הזה, אחד הזמרים הגדולים ששרו אי פעם בעברית. היה לו קול חזק, צלול, עז. קול של רוקר שעושה בלוז, קול שבוקע ולופת וגורם לך להקשיב. אבל בקריירה מוזיקלית צריך גם מזל, קשרים ולהחליט נכון - וגבי שושן היה זאב בודד. היה לו רק את עצמו, את הכריזמה, את הכישרון ואת הקול שלו. אבל הקול שלו לא הספיק.
ב־1973 הוא שבר לבבות עם “שש עשרה מלאו לנער”, מהשירים המושלמים שנכתבו ובוצעו פה מעולם. זה היה פופ־רוק מלוטש, מתקתק וכובש. זה היה השיר של גבי. הוא היה כל כך כביר, שגבי לא התאושש ממנו. נכון, היתה לגבי קריירה נאה בהחלט עד אז - עם להקת השוקולדה, במחזמר ”שיער”, בלהקת אחרית הימים, בסרט שובר הקופות “קזבלן”. היו לו שלל להיטים מצוינים ובראשם “ילדה קטנה” ו”בראשית” וגם “להשתטות לפעמים”, אבל השיר המדהים הזה התנוסס הרחק מעל כולם. גבי ניסה לשחזר אותו ומעולם לא הצליח.
גבי עזב את ישראל בשיא ההצלחה וחזר, כעבור עשור, למדינה אחרת. השלטון התחלף, הטעם השתנה, הציניות גברה על התמימות. בגיל 30 ומשהו גבי שושן היה זמר עבר, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. הוא ניסה להוציא אלבומים, חבר לשרי ולעוזי פוקס, אבל הכאב רק הלך והתגבר, התעצם, חרך את נשמתו הרגישה, שרף אותו מבפנים.
לפני כמה שנים הוא הפציע בדירתי. ביקש לחשב מסלול מחדש, אך נראה מבולבל ואבוד. מאחד המדפים שלפתי דיסק של יוסי פרץ והשמעתי לו, לא יודע למה, את “לעצור את העולם”. גבי התרגש, לקח את השיר ואפילו חידש אותו בתקליט שהוציא.
אבל העולם לא עצר, וגבי נותר מאחור. אנחנו החמצנו אותו והוא החמיץ אותנו. החיים הורידו אותו בתחנה הלא נכונה. אז הוא שם להם קץ. ככה.