אני לא יודעת איך לספר לכם את זה, אבל בדיוק לפני כמה דקות האישה שחשבה שקולינרית לא ייצא ממנה דבר, הכינה צנצנת חמוצים לבד והניחה אותה על אדן החלון. את אכזבתו של השכן ממול עם המשקפת שציפה לראות אולי איזו אישה עם חלוק פתוח שבדיוק יצאה מהמקלחת, לא היה אפשר לפספס. תמיד חשבתי ששכנים עם משקפת זו פיקציה של סרטים. בדיוק כמו הפיקציה של אישה שצועדת ברחוב ושערה נע בכיוון הרוח, ובדיוק כמו המשפט הזה שנשים אומרות כשהן יושבות עם גבר בסלון: “אני אלך להחליף למשהו נוח יותר". אגב, במשך שנים השאיפה הכמוסה שלי הייתה לאתר מישהי שאכן השתמשה במשפט הנ"ל, או לחלופין הלכה ברצינות לחדר השני והחליפה ל"משהו יותר נוח".
אלא שגברים עם משקפת הם לא המצאה של תסריטאי מצוי מסתבר. אלא משהו שאני ממרומי הקומה הגבוהה יחסית שבה אני מתגוררת, מצליחה לאתר פה ושם בתוך הבניינים בסביבה. זה כנראה תחביב לא מקורי במיוחד, אך ללא ספק מרתק בפני עצמו. במשך הזמן למדתי שכל הגברים עם המשקפות בחלון דומים זה לזה, אך סיפורו של כל אחד מהם טראגי בדרכו שלו.
תמיד יש אור עמום בסלון, אלומה אדמדמה מגיחה מהחדר הצמוד שתמיד מתבררת כמנורת לילה של ילד. וילון מוסט ומשקפת ענקית שאני תוהה אם הגודל במקרה הזה כן קובע, או שמא רק חדות העדשה שמכוונת לדירה שמתחת היא העניין האמיתי פה. אתם מבינים, עלי הם לא ממש יכולים לתצפת, מכיוון שאני גרה בקומה גבוהה מרוב הבניינים בסביבה. תחושת הניצחון שאופפת אותי שדפקתי את השיטה, מתפשטת בגופי בכל פעם כשאני פותחת את החלון המרכזי והגדול בלילה, ועומדת מול הנוף הנשקף כמנצחת לבושה היטב. כך לפחות חשבתי, עד שגיליתי איזה טריק של השכן עם דירת הגג ממול, שמסתיר את המשקפת שלו בתוך הררי כביסה שתלויה בצפיפות על חבל.
זה החמיא לי מאוד הסיפור הזה. ומאותו הרגע שבו גיליתי את העניין, אני משתדלת לשעשע אותו מפעם לפעם במופעי חלון מאכזבים במיוחד. האחרון שביניהם היה צנצנת החמוצים שהעמדתי באופן מופגן בדיוק באמצע, לא לפני שנתתי לה נשיקה ואיחלתי לה בהצלחה עם המתכון של סבתא. זה קרה בלילה, אלומת אור ירח בצורת בננה בדיוק הכתה על אדן החלון, והמגבת הענקית שמאחוריה הסתתרה עדשה מכוונת וחדה התנדנדה באופן חשוד. איזה מזל שחייכתי.
אבל בואו נדבר רגע על הסיפור הזה של הבישול שתקף אותי משום מקום בחצי השנה האחרונה. עד לפני שנה כאמור, לא ידעתי לבשל אפילו אורז בלי לקצר חשמל של בניין שלם. אני מגיעה מבית שלא מבשלים בו אלא רק מחממים או מזמינים שליחים חביבים מרחבי העיר, ולכן ההפתעה הזו נחתה על כל בני המשפחה כהלם מוחלט. אלא שאז התחלתי לחשוב שכל הסיפור הזה של ה"לא יודעת לבשל", היה אולי בעצם יותר ניסיון להאמין בתדמית שיצרתי לעצמי, מאשר להיות נאמנה למבחן המציאות.
בסופו של דבר, אחרי שהאכלתי על הדרך שני טכנאים ואינסטלטור רעבים במיוחד, הבנתי שאני אולי עושה את זה לא רע בכלל ונשאבתי לעסקי המטבח, בינתיים בעיקר לעצמי. גיליתי שזה עוזר לי לכתיבה, לריכוז ובעיקר לדיאטה, כי כשמבשלים יוצא כל התיאבון. ומה ששוב גרם לי להתמקד בפער הזה שיש בין התדמית שלי לבין מה שאני באמת, קרה דווקא בעקבות כמה הודעות מוזרות שהגיעו אלי לאחרונה לפייסבוק, מכל מיני גברים שקוראים את הטור ועוקבים אחרי ברשת ואולי חושבים שהם יודעים עלי הכל. ובעיקר הכוונה היא שאם אני מחייכת בתמונת הפרופיל, אז זה בטוח מכוון אליהם ישירות ללב ובמיוחד לאזור החלציים.
אין יותר שטח פרטי, ספייס או דרך לשמור על דיסטנס אנושי בסיסי. ואתם יודעים מה מעצבן באמת בכל הסיפור הזה? הישירות הזאת מבטלת כל סיכוי שהוא שמישהו באמת יתאמץ לחזר אחרי או לצורך העניין אחרי כל אחת אחרת, וזה מרגיז אותי. אני יודעת שהעולם הזה איבד את הצפון, כולל רוב יושביו. אבל באמת שלא כולנו נפגענו במפץ הגדול שהרס את האנושות. יש עוד כמה אבודים ואבודות שמסתובבים בעולם של ימינו עם איזו כמיהה לעולם של פעם, ועם אבנים בכיסים שמחזיקות אותם על הקרקע רק כדי לא להישאב לתוך עונת מציאות מגעילה במיוחד של “הישרדות".
כמובן שאני התמימה עדיין לא מסוגלת להתגבר על החינוך הבריטי שקיבלתי בבית, ומשתדלת לענות בנימוס לכולם ללא יוצא מן הכלל. כמובן לנחמדים ביניהם, אך בעיקר גם לאלה שחושבים שאם אני לפעמים קצת צינית, אז זה בוודאי רמז עבה לכך שאני מתה להיות להם ל"מלכה".