אתמול ציין העולם את יום הצדק החברתי הבינלאומי. "צדק". מילה גדולה המושמעת בהקשרים של שוויון חברתי, שוויון הזדמנויות, פלורליזם ועזרה לחלש. "עשיית צדק" בישראל – מהדרישה לצדק חברתי שהושמעה על גלי המחאה החברתית של קיץ 2011 ועד ליומיום החברתי של גופים קהילתיים הפועלים כאן למטרות שונות – היא עולם רחב של עשייה, שנובעת ממנו שאלה עיקרית אחת: שאלת האחריות. של מי האחריות לעשיית הצדק החברתי? מי עושה כאן למענו? ומהו סדר העדיפויות שהוא כולל? אפשר לראות באופן חד וברור איך חלקים מהמבנה החברתי הישראלי חותרים יום־יום שעה־שעה לעשיית צדק – בעוד חלקם של מוסדות המדינה עדיין מאוד לוקה בחסר.
השאלה העיקרית היא מה נעשה בפועל, מעבר לדיבורים על צדק. המגזר החברתי הוא גורם מרכזי בעשיית הצדק הישראלית. הוא "פס הייצור", אנשיו הם "הפועלים הפשוטים" בתהליך הסיזיפי של החתירה לצדק. ותפקידו הוא כפול: לצד תפקיד עבודת היומיום שלו, הוא נושא בתפקיד השמעת קולם של החלשים ושל מגוון נושאים חברתיים. הפילוסוף הצרפתי וולטר אמר: "אינני מסכים למילה מדבריך – אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". לא רק שאסור להשתיק קולות, אלא שאותם קולות שאינם נשמעים – הם לפעמים החשובים במיוחד. למשל, במשך עשרות שנים סירבה מדינת ישראל להכיר בבעיית הנשים המוכות. אלה הן נשים שהפכו ל"פריפריה", לחלק מושתק בחברה שלנו. האלימות בתוך המשפחה היא שהפכה אותן לנעלמות מן העין. נשים חזקות, שהחליטו להירתם ולעשות מעשה, הקימו את המקלטים הראשונים בארץ לנשים מוכות, כולם מכספי תרומות. הן שהביאו את הקול החשוב הזה להישמע. מדינת ישראל קיבלה את המקלטים הללו כמערך מוכן. היא אומנם תומכת בהם עד היום, אבל הקול והעשייה העיקרית הגיעו מעומקו של השטח.
חשיבותו של המגזר החברתי בהשמעת קולו של הצדק, לצד העשייה בפועל, היא קריטית. קולו הוא גם זה שחותר להוביל את הדיון על סדר העדיפויות ולשנות את מערכת השיקולים, המדיניות והפניית התקציבים. תפקידו להשמיע את קולם של אלה שלא מגיעים באופן אוטומטי לראש סדר העדיפויות, שנדחקים לשוליים, לייצג את אלה שקולם מושתק, לייצר שיח על שוויון הזדמנויות, על זכויות הפרט, להגיע אל הקצה של כל פריפריה – חברתית וגיאוגרפית – בכל מקום שאליו הממשלה לא תמיד מגיעה. הוא זה שאפילו עשוי לסלול את הדרך לשינוי משמעותי עבור הפרט ובנושאים שבלבה של הדמוקרטיה, להוביל דיון על נושאים בוערים ועל סדר העדיפויות. המספרים העצומים והעצובים של ילדים ומשפחות במעגל העוני והיעדר התקווה לשינוי מבטאים את העובדה שהמדינה לא קיבלה על עצמה אחריות על הצדק החברתי בעניין, למרות הקולות הרבים העולים מהקהילה וזועקים לשינוי.
הקול המושמע על ידי המגזר החברתי הוא לא תמיד נוח לעיכול. הוא אינו כפוף למדיניות הממשלה, וככזה הוא מצליח להעלות על סדר היום נושאים חשובים שלמדינה ולזרועותיה לא תמיד נוח לשמוע. האחריות לצדק חברתי היא חלק מהאחריות הכוללת של המדינה על מוסדותיה. נראה שנוח להעלים עין ממצב החינוך ואי השוויון במערכותיו, מפערים אדירים בין מצבם הכלכלי של אזרחי המדינה, מהצורך בפלורליזם של דעות ובתמיכה בו, מנשים נפגעות אלימות עד לכדי רצח במשפחה, שמספריהם בלתי נתפסים. על מדינה המגדירה את עצמה כדמוקרטית לוודא שיש קיום הולם למגוון דעות ורעיונות, ולהפוך לשחקן בעל אחריות דומיננטית יותר בעשייתו של הצדק החברתי.
הכותבת היא מנכ"ל ארגון מתן - משקיעים בקהילה