לאחרונה פורסם בארצות הברית מחקר הקובע שישראל נמצאת במקום השמיני בדירוג המדינות החזקות בעולם. יפה, אבל יש לי בעיה: זה לא מספיק לי. הסיבה היא שלא משנה כמה היהודים חזקים, השנאה כלפינו תמיד חזקה יותר. כדברי השיר: "בכל עת נכונה היא למשימות חדשות". לא חשוב כמה ישראל תהיה חזקה, התאווה להשמיד אותה לא תיפסק. מדינות ועמים שאין עליהם איום השמדה יכולים להסתפק במקום שמיני בעולם בכוחם, ישראל לא.
פעם ראיינתי מנהיג ישראלי, ממחנה המאמינים שאם נצא משטחים במולדתנו יגיע שלום. זה היה לפני הנטישה של חבל עזה, או אולי לפני הבגידה והנטישה של ארץ צד"ל בדרום לבנון, לא חשוב. החשוב הוא מה שהוא אמר לי: "ממה אתה חושש? מה הם יכולים לעשות לנו?" אלו היו ימים שלא היו בהם טילים, אלא רק מרגמות. עניתי לו: "הם יכולים לחשוב איך לעשות רע, ומי שחושב בלי הפסק איך לעשות רע, ימצא איך לעשות רע". הם מצאו הרבה דרכים מאז. השנאה ליהודים תמיד מוצאת דרכים. לכן כרגע אנחנו סופרים מעל 30 נרצחים בגל הרוצחים־הילדים הנוכחי.
בשל כוחנו השמיני בעולם אנחנו חיים בביטחון, אבל בסתר לבנו מקננת הידיעה שזו אולי שאננות מדומיינת.
בכל מקום סביבי אני רואה גדעי דקלים חסונים כרותים ומונחים על המדרכות חלקים־חלקים. אלה הם הדקלים שמתים כי חוסנם לא עמד להם בפני חיפושית קטנה, שזחליה הרכים מחסלים את הגזע מבפנים, בניתוק הצינורות המזינים את העץ. לא מזמן השתתפתי בסיור שערכה הקרן הקיימת במעבדות בעמק המעיינות ליד בית שאן וראיתי שם את המאבק בתופעה הנוראה הזו. הבטתי בזחלים המגעילים לטעמי האנין, ולא מצאתי כל דרך לשכנע אותם במשא ומתן להפסיק. אני לא איזופוס ולא קרילוב ואפילו לא ברכיה הנקדן, ולא כל דבר הוא משל, אבל זו דוגמה קטנטונת איך מה שנראה חזק מאוד מבחוץ יכול למות בגלל אויבים קטנים.
האמת היא שלא ארגיש בטוח אלא אם יש סביבי טנקים יהודיים במעגל, שאחריו עוד מעגלים ועוד מעגלים עד שהם מכסים את שטח כל כדור הארץ. אז אוכל לומר לעצמי: בסדר, עכשיו אין צורך לדאוג יותר ממה שיקרה לי, ובעתיד לבני, לנכדי, לניני ולחימשי.
זאת הרגשה שאינה מוכרת לכל בני האדם בעולם. את רובם של העמים לא רוצים להשמיד. אותנו כן. לפני עשרות שנים זה היה באירופה, היום לקחו על עצמם את משימת ההשמדה עמים במזרח התיכון. מה שקורה סביבנו היום בסוריה ובמחוזות כיבושי דאעש מראה לנו שלא מדובר רק בדיבורים לוהטים. אם רק תהיה אפשרות - יש רבים שאין להם בעיה מצפונית לבצע.
מקור המקורב להנהלת אמזון סיפר לי שמכירות ספרי זיכרונות של ניצולי שואה נמצאים לאחרונה במקום גבוה בעולם. האם העולם מזהה פתאום באינסטינקט שזיכרונות השואה רלוונטיים כי השואה היא עדיין תוכנית פעולה רצינית?
זה נשמע נורא, וחברים שואלים: איפה התקווה? ובכן, התקווה היא שהשנאה תיעלם. איך תיעלם? זהו עניין לשונאים לעבודה על עצמם. לא מספיק לי הסכם שלום, אני רוצה שהערבים יאהבו אותנו. אמרתי זאת גם לפלסטינים במפגשים, כי אני יודע שיש בעמים סביבנו אנשים שמסוגלים לאהוב. אליהם נושיט יד וגם לחי לנשיקה. בינתיים, עד שכוח האוהבים יגדל, וגם למענם, ננסה להתקדם מהמקום השמיני למקום השביעי.