למי שקשוב למהדורות החדשות וקורא באדיקות את העיתונים, יש רושם בלתי נמנע שאנחנו עם שמפרש את עצמו לדעת. יש פרשנים לכל סוגיה אפשרית באצטלה של מומחיות חובקת עולם; פרשנים לענייני ערבים, פרשנים לענייני המבוך הפוליטי הישראלי, לענייני העם היהודי, לענייני ארצות הברית, לנעשה באיחוד האירופי, ולמעשה לכל מדינה מתוך 193 החברות באו"ם יימצא פרשן מומחה להבעת דעה; לא חסרים פרשנים לכל ענייני המדע שיסבירו לנו את משמעות ההתנגשות ביקום בין שני חורים שחורים, פרשני אופנה, אוכל, מוזיקה, מין וכמובן ספורט. מי שלא עושה, מפרש. בייחוד מי שפעם עשה מביא מניסיונו העשיר עתיד לא נודע. שמעון פרס נוהג לומר שמומחים יש רק לעבר, לעתיד אין כאלה.



למשל הפרשנים לענייני ערבים, שמופיעים באמצעי התקשורת כמעט מדי שעה. אלה מכירים בשמם המלא את אחרון חברי הפת"ח במועצת ג'נין, יודעים לספר על הפסיכוזות של כל מנהיג ערבי מילדות ועד זקנה; הם בדרך כלל מחשיבים עצמם למומחים למה שמוגדר “המנטליות הערבית". מה זה? הם יודעים. אף אחד מהם לא חזה את מלחמת יום כיפור, את ביקור סאדאת או את תהליך אוסלו. לגבי הרשות הפלסטינית ישנם מומחים לכל אחת ממאה הסיבות מדוע אבו מאזן לא פרטנר – הוא חלש או מושחת, או אין לו רוב בין צעירי הפת"ח, או הוא נחלש מול חמאס, או הוא חושש מדחלאן, או הוא זקן. זה שאף אחד עוד לא ניהל עמו משא ומתן רציני מעמיק בין שווים – מלבד אולי אהוד אולמרט, למשך מספר חודשים בלבד כאשר לא הייתה לו סמכות להחליט – נעלם מעיניהם. כי במדינה שהממשלה והעומד בראשה החליפו את המדיניות והאסטרטגיה בפרשנות ובתעמולה, מדוע שהמומחים לא יפרשו.



גם מומחי כלכלה יש בשפע. הם תמיד פסימים, ובדרך כלל טועים. אם היו צודקים, היו עשירים. הם מסבירים לנו תהליכים גלובליים במונחים מקרו כלכליים, אך לא אחד חזה את קריסת וול סטריט ב־2008. ואז יש פרשני הכדורגל. שחקן עבר שכיכב בסקציה נס ציונה מפרש את מהלכיו של ליאו מסי: “הוא חלש היום, הוא צריך לשחק יותר באגף ימין מתחת לסוארס", הוא מייעץ לשחקן הטוב בעולם. שלושה פרשנים יושבים באולפן והורסים את מעט השמחה שיש בלצפות במשחק ליגת־העל. את הקריאות בטדי “מוות לערבים" הם מפרשים כאמירות לא ספורטיביות. הם טובים יותר מכל מאמן וצודקים יותר מכל שופט.



יש סיבה לאובססיה הישראלית לפרשנות. אנחנו אמורים להיות מומחים. הישראלי יודע וצודק. אור וידע לגויים.



הפרשנות באה גם להחליף את העשייה, בייחוד בתחום המדיני. הפרשנות יוצאת מנקודת הנחה שיש מצב נתון, ודי בלפרש אותו. למעשה מדינה צריכה לפעול באופן דינמי ולשנותו. אם אין פרטנר כעת, יוצרים פרטנר. אם אין הסכמה, מנהלים משא ומתן להסכם. אחרת אפשר ולהמשיך לפרש את עצמנו למוות, ולהאשים את הערבים, גם על ההפסדים של הפועל. 



הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה מנהיגים צעירים"