לפני ארבעה חודשים הואר מגדל אייפל, סמל הרומנטיקה האירופית, בצבעי הדגל הצרפתי. השבוע האירו אותו צבעי דגל בלגיה. הצינים והמפוכחים עורכים בימים אלו הימורים בצבעי איזה דגל יואר המגדל מחר. יש למישהו ספק שהוא יואר שוב בקרוב?
יש הרואים את שרת החוץ של האיחוד האירופי פדריקה מוגריני מוחה דמעה, ואומרים "עכשיו האירופים יבינו". אבל מה שאמריקה לא הבינה אחרי ספטמבר השחור שלה ומה שהאירופים לא הבינו כש־130 אזרחים נרצחו ברחובות פריז, לא יובן גם עכשיו, כשמדובר ב־30 בלגים.
יש ישראלים שאומרים שעכשיו סוף־סוף יפסיקו להאשים אותנו, וכמה שהם טועים. אחת מהיכולות המדהימות של היען היא לא לתת לעובדות להפריע לה לטמון את ראשה בחול. גם אם החול מלא עקרבים, היא שם, מתרצת להם תירוצים, ממציאה להם סיבות. עוד לפני שנערכו הלוויות הנרצחים בבריסל, באו"ם כבר גיבשו רשימה של כל העסקים המשתפים פעולה עם המתנחלים.
ברשות הפלסטינית יש משפט: "קודם אנשי השבת, אחר כך אנשי יום ראשון". כלומר - קודם היהודים, שהשבת היא מנוחתם, ואחר כך המערב. האסלאם הקיצוני הוא נגד כל מי שאינו מוסלמי. אנחנו כאן בלבנט מהווים רק את מנת הפתיחה. אירופה והמערב הם המנה העיקרית. אז מי שעושה הפרדה בין הטרור פה, שלטעמו מוצדק בגלל עוולות הכיבוש, לבין הטרור שם (שגם הוא, כמובן, בגלל עוולות הכיבוש), עושה שקר בנפשו. התיאבון של הרוצח לא ישקוט עד שלא ייתמו חטאים מן הארץ, והחטאים הם אנחנו, והם. המערב כולו. הכופרים.
אחרי שסיימתי את לימודי בבית הספר למוזיקה "רימון" נסעתי לאנגליה ללמוד לתואר שני בתחום. לקח לי שבועות להפסיק את המנהג המגונה של לפתוח את התיק בכניסה לכל חנות, לכל קניון, לאוניברסיטה. השומרים בכניסה תהו מה התסמונת שבה אני לוקה. אולי איזה סוג של אקסהיביציוניזם פסיכוטי, הם הניחו, והביטו בי ברחמים. לקח לי כמעט חודש להפסיק עם זה, אבל ההפסקה הייתה אקטיבית. תמיד רציתי לפתוח תיק, אבל לא פתחתי אותו כדי למנוע מבוכה.
בסוף המילניום הקודם אירופה הייתה מקום רגוע, "קלאסי", מתורבת ומערבי. היום היא המשך של המזרח התיכון, של מרוקו ושל סוריה. אז לא היו בה מסגדים כמעט, היה ברור מי בעל הבית ומי האורח. גם המהגרים ניסו להשתלב, לחייך בנימוס, להיטמע.
בבלגיה הפאבים נסגרים ב־23:00 בלילה. לא בגלל גל הטרור, אלא מאז ומעולם. אסור לנגן ברחובות. אני יודעת, כי כשהייתי צעירה ניגנתי ברחובות, והסבירו לי שזאת לא הדרך להרוויח כסף בבלגיה, אלא להפסיד אותו בדמות קנס. בבלגיה שקט מאוד, משעמם עד מוות. דממה, שוקולד ויהלומים. אפאטיות שיכולה להבהיל.
בלגיה החצויה אינה אומה שמצטיינת בגאווה לאומית. אולי בגלל זה היא הפכה לבירת הטרור האירופית, כי אין לטרור הזה קונטרה. למרות גלי ההגירה המוסלמית למדינה מאז שנות ה־70, הבלגים לא שמו לב איזו מפלצת גדלה להם מתחת לאף, לכך שיש שכונות שאליהן הם כבר לא נכנסים כי הפכו לטריטוריות אסלאמיות. זאת לא הייתה שאלה של "אם" יהיו פיגועים, אלא "מתי". זה רק היה עניין של זמן.
ב־2008 הועלתה האופרה "שמשון ודלילה" בבית האופרה המרכזי של אנטוורפן. המופע היה הצלחה אדירה. לילה אחרי לילה הועלתה הגרסה המחודשת של הסיפור הישן של השופט משבט דן, בכמה שינויים: הפלישתים היו פלסטינים, וכל האופרה של סן־סאנס עוותה כך שהם היו הקורבן של הישראלים, וששמשון הוא בעצם, הרע. זה לא היה פרינג', זה היה מיינסטרים. זאת הייתה ועודנה הדעה הרווחת בבלגיה. אבל מה אני מצפה מהם, כשהתקשורת שלנו, התרבות שלנו, האליטה הספרותית, עדיין מאמינות שהכל בגלל הכיבוש?
גם אנחנו מתייחסים למפגע כאל בודד, ומתמודדים רק מולו, מקסימום עם משפחתו. אבל אנחנו יודעים שהמפגע הזה הוא לא בודד בכלל. הוא חלק מקהילה מוסלמית קיצונית, חמה ועוטפת, ששולחת אותו להפוך לשהיד. עד שלא יפסיקו מנהיגינו להתייחס למחבל כאל אלמנט אקראי בחלל, אחד שסרח, שאינו מייצג, ויראו את הצבא המוסלמי ששועט אלינו - "טרור הבודדים" יימשך. כך כאן, כך באירופה, כך בעולם כולו.
אז הדליקו את האורות על מגדל אייפל, הכריזו על שלושה ימי אבל, הורידו את הדגל לחצי התורן. זה יפחיד את המוסלמים האלה! זה ירתיע אותם מלפגוע בנו שנית!