ירי מטווח קצר בפצוע השוכב על הכביש יצר מהומה. פתאום מגדילים ראש ומאשימים את החייל הזה ברצח בניסוח המדוייק: חשוד ברצח. מה בעצם חדש פה? מה פתאום נזכרו שלא כך יש לנהוג? מה התעוררנו עכשיו לפתע ואנחנו מאשימים את החייל הזה ברצח? אולי כל פשעו הוא שהירי שלו תועד במצלמת וידאו? ואולי זה רק בגלל התיעוד המלא והברור שמופץ ברשתות האמריקאיות וברחבי העולם כולו שהוא ישלם על מעשיו? אולי החייל הוא שהעיר את המערכת מתרדמתה - במקרה הטוב, מהאדישות - במקרה הפחות טוב או מהכוונה תחילה לכאורה - שאף פלסטיני נושא סכין לא יצא מזה חי.

לא הצבא הוא האחראי למציאות העגומה שנפרשת לנגד עינינו, כי אם מי שמעל הצבא: השלטון. אלה מחברי הממשלה, ששולפים את המילה בוגדים נגד מי שהיו בצבא חיילים לוחמים שמחפשים את האמת, אלה בממשלה ובכנסת שמסיתים נגד השמאל, נגד העיתונות, נגד האומנים ונגד כל מי שמביע ספק ושואל שאלות לגיטימיות - הם האחראים על האווירה הציבורית שמעודדת לכאורה פעולות שכאלה. הגבול בין מה מותר ומה אסור, הולך ומטשטש. האחריות לטשטוש הזה היא אצל מנהיגי המדינה. השאלות הללו הן שאלות רציניות וכבדות משקל. מדובר בשאלות  מוסריות, ערכיות ומהותיות.

הבה לא ניתמם: לא אנחנו ולא המנהיגים שלנו רוחצים בנקיון כפיים. ירי מטווח קצר כזה, לא חדש למערכת הביטחון. הוא כבר בוצע לפחות פעם אחת. זה קרה ממש לאחרונה כשנורתה נערה כבת כחמש עשרה, בעת ששכבה על מדרכה בירושלים מדממת ופצועה. גם שם היה תיעוד אבל הוא היה מטושטש יותר. זה נראה פחות דרמטי ואולי מסיבה זו עבר מתחת לרדאר של הרשתות החברתיות והעיתונות הזרה. אם עכשיו בית המשפט יקבע שזה רצח, מה ההבדל בין זה לבין  הירי בנערה על המדרכה? על פי הגיון זה - גם שם ייתכן חשד לרצח. 


התבשרנו ביום שישי (25.3.16) על עוד נערה בת 15 שתקפה חיילי צה"ל בסכין,  וראה זה פלא, הפעם הנערה-מחבלת יצאה מהסיפור הזה חיה. גם אותה "ניטרלו". אבל, היא, בהבדל מהנערה שנורתה כשהיא שוכבת על המדרכה, יצאה מזה בלי כדור בראש. כנראה הפעם נזהרו. המסרים שמגיעים מלמעלה לאנשי צבא היו ועדיין – ככל הנראה, מבלבלים ומבולבלים במקרה הטוב. אז מי אנחנו, שנלין על חייל, צעיר בן 18-20 בתחילת חייו שירה במחבל? 

האשמת החייל ברצח זו צביעות. אנחנו שולחים את הבנים, האחים והאבות שלנו למשימה בלתי אפשרית, ואז מתלוננים ומעלים אותם לעולה. מביאים אחד מהם אזוק באזיקים כפושע. מה אנחנו רוצים מהחיילים שלנו, שמתקשים לתפקד בתוך מה שקרוי על ידי מכבסת המילים שלנו "גל טרור", שהוא למעשה מלחמה לכל דבר? בעבר, נהגנו בקיצוניות השנייה, אז - לא אפשרנו לחיילים לפעול בכלל והחיילים שלנו הושפלו. גם לזה היה תיעוד, כשחייל צה"ל צולם מושפל עד עפר בעת שנשים פלסטיניות תוקפות אותו מכל עבר והוא לא יכול לעשות דבר. הפקודות היו רכות מדי אז. מאז הן שונו לחומרה והרי התוצאות המדממות, גוססות על הכביש מירי מכוון. לאיזה מצב הכנסנו את הצבא שלנו?

שר הביטחון, הוא, ולא אחר, כינה ארגון שמנסה לברר מה באמת קורה שם בשטחים "בוגדים". הירי מטווח קצר בפצוע חסר ישע ששוכב על הכביש, לא אחר לבוא. ומה קרה אז? ראש ממשלת ישראל, שלא טומן ידו בצלחת בכל מה שקשור להסתה לכאורה נגד השמאל, נגד העיתונות ונגד כל ביקורת לגיטימית על ההתנהלות פה - מגלגל עיניים לשמיים ומגמגם שהירי בראש של פצוע השרוע על הכביש, לא היה מעשה ראוי. גם שר הביטחון חזר בו מהמילה "בוגדים" לגבי ארגון "שוברים שתיקה", הוא נסוג זמן מה לאחר מכן מדבריו בצורה רפה. הנסיגה מהדברים חלשה ולא אפקטיבית. הדברים נאמרו ומחלחלים עמוק ואולי יביאי לעוד ידיים לאחוז בכלי נשק על מנת לקחת את החוק לידיים. המערכת המשפטית מתעוררת עכשיו ומעלה חשד לפשע חמור: חשד שנעשה פה על ידי החייל רצח. לא הריגה אלא רצח. אלא שהיד שלחצה על ההדק היא של כולנו. החייל הוא הש"ג בסיפור הארור הזה.