1
שר הביטחון משה יעלון ודובר צה"ל תת אלוף מוטי אלמוז הפכו השבוע את כל מערכת החקירה והשיפוט הצבאית למיותרת. רגע אחרי שהגיע לידיהם התחקיר המבצעי הראשון שבוצע אחרי הירי בחברון, כשחקירת מצ"ח רק בתחילתה, הם התייצבו מול המצלמות וחרצו את דינו של החייל היורה. "מדובר באירוע חמור הנוגד את רוח צה"ל ואת המצופה מחיילי צה"ל וממפקדיו", קבע אלמוז, "זו לא תרבות צה"ל, זו לא תרבות העם היהודי. הרמטכ"ל רואה את זה בחומרה". יעלון היה גם הוא חד־משמעי: "זה אירוע חמור המנוגד באופן מוחלט לערכי צה"ל ולמוסר הלחימה שלו. הוא יטופל במלוא החומרה. צריך לשמור על צלם אנוש".
כשיעלון הותקף, בין השאר על ידי השר נפתלי בנט, על החלטתו לנקוט עמדה עוד בטרם מוצתה החקירה, הוא מיהר להסביר על סמך מה אמר מה שאמר. "היה תחקיר ראשוני כבר ביום חמישי, שהשורה התחתונה שלו היא שיש פה אירוע של חייל שסרח ולא של גיבור".
בואו נדבר רגע על חוק השיפוט הצבאי. החוק הזה קובע מה קורה כאשר בעקבות תחקיר מבצעי ראשון שנעשה, כמו זה שבוצע אחרי הירי, מחליט הפרקליט הצבאי הראשי כי "חומר התחקיר מגלה חשד לביצוע עבירה". הפצ"ר, מפרט החוק, "רשאי להורות בכתב לגוף חוקר לפתוח בבדיקה או בחקירה". איך בדיוק נפתחת חקירה כזו? הפצ"ר, ממשיך החוק, נדרש לתאר לגורמי החקירה, כלומר למצ"ח, "את נסיבות האירוע שבעקבותיו נערך התחקיר ואת הסיבות אשר בשלן עלה החשד לביצוע העבירה". כאן, שימו לב, מגיעה אזהרה חשובה: "ואולם, לא יצורף להוראה דבר מחומר התחקיר, והיא לא תצביע על חשד כלפי אדם שהיה מעורב באירוע".
הבנתם? אסור לספר מראש לגוף החוקר שום דבר מהתחקיר המבצעי הראשון שנעשה בשטח ואפילו לא להצביע על "חשד כלפי אדם ספציפי", כמו שמבהיר "מידעון בית הספר למשפט צבאי". גם בהמשך מזכיר החוק עוד פעמיים ומדגיש במפורש כי "חומר התחקיר או סיכום ממצאיו לא יועבר למי שעורך חקירה פלילית על פי דין", וכן כי "חומר התחקיר לא יימסר לגוף חוקר".
סעיפי החוק הללו לא נוסחו כך סתם. מי שניסח אותם רצה לשמור על חקירה נקייה. הוא רצה להימנע בדיוק ממה שקרה השבוע, ממצב שבו חוקרי מצ"ח מנהלים חקירה, כשהם כבר יודעים מה העלה התחקיר הראשוני בשטח, תחקיר שבו לחייל אין ייצוג, תחקיר שבו החייל נדרש להשיב למפקדים בכירים ממנו. למי שחיבר את חוק השיפוט הצבאי היה חשוב להבהיר שאסור לערבב בין השניים. ומה קרה אצלנו? את מסמכי התחקיר אולי לא העבירו שר הביטחון ודובר צהל למצ"ח, אבל חוץ מזה הם עשו הכל כדי לספר להם מה העלה התחקיר הצבאי, מה הייתה השורה התחתונה שלו ומה צריכה להיות השורה התחתונה שלהם.
אם לא די בכך, מישהו שהיה לו עניין גדול לנצח את החייל בקרב על דעת הקהל (מעניין מאוד מי) גם טרח להדליף החוצה לעיתונות פרטים מהתחקיר המבצעי המוקדם. השר יעלון והפיקוד הבכיר של צה"ל הפכו את העניין הזה, שהחל כפרשה ציבורית חשובה שדורשת חקירה, לעניין אישי. ככל שהותקפו, כך תקפו בחזרה ושחררו חומרים נוספים שישחירו את פניו של החייל. יעלון וצמרת צה"ל רמסו השבוע ברגל גסה את רוחו של חוק השיפוט הצבאי, את מטרותיו ואת כל כללי החקירה. בעוד שנה ספק אם הציבור הישראלי - זה ששולח את ילדיו לצה"ל - יזכור מי היה החייל היורה. את ההשתוללות ואת חוסר הגיבוי של הצמרת הביטחונית יהיה לו קשה לשכוח.
את הטיפול בסוגיית הירי בחברון צריך לחלק לשניים: לדיון מבצעי ולדיון מוסרי־ערכי. ברמה המבצעית - בהסתייגות הנדרשת, בהינתן העובדה שהחקירה טרם הסתיימה - אם החייל חרג מההוראות, יש להעמיד אותו לדין. יש לנו צבא, יש לצבא פקודות, וגם אם המחבל הוא בן מוות, חייל פשוט בשטח לא יכול להחליט מתי לירות בו, מה עוד שלצדו עומדים מפקדיו. אבל מיד אחרי שזה ברור, חייב להיות גם ברור שחייל שיורה באויב בעיצומה של פעילות מבצעית לא יכול להיתפס כרוצח. לא רוצח, אבל גם לא גיבור. ירי באדם ששוכב על הרצפה פצוע, גם אם הוא מחבל שדקר חייל כמה רגעים קודם לכן, איננו מעשה גבורה.
אבל כאמור יש לדיון הזה צד אחר, נפרד: הצד הערכי־מוסרי. דובר צה"ל ושר הביטחון, שנכנסו ללחץ מהביקורת הציבורית שהוטחה בהם, עשו ביניהם תחרות מי יהיה בוטה יותר בניסיון להסביר שמה שעשה החייל הוא לא יהודי, לא ערכי ולא מוסרי. ועל העניין הזה חשוב לומר משהו. כי מי שמבקש להפוך את החייל הפשוט הזה לסמל הרוע, למופת לאי מוסריות ולמודל לחוסר ערכיות, ימצא את עצמו פותח תיבת פנדורה גדולה ומסוכנת.
צה"ל וזרועות הביטחון פגעו במהלך השנים באין ספור אנשים, לא תמיד ברגע שבו הם היוו סכנה, ולא ניסו להביא אותם למשפט. אנשי יחידה 101 היו על פי הקריטריונים העדכניים, חבורת רוצחים סדרתית. ראש המוסד מאיר דגן, לו היה נחקר השבוע במצ"ח, היה נשאל למה לא הביא למשפט בישראל כל מיני מדענים שלפי פרסומים זרים היה לנו חלק בהפרדת ראשם מגופם. אנשי היחידות המיוחדות של צה"ל, מהשייטת ועד סיירת מטכ"ל, יוכלו לתרום גם הם סיפורים מפה ועד להודעה חדשה על אויבים שעזבו את העולם בדמי ימיהם בלי ששלוש ערכאות הרשיעו אותם בפסק דין חלוט.
לי, שיהיה ברור, אין בעיה עם כל אלה. ביטחון המדינה הושג בזכותם. אבל צריך להזכיר שהעובדה שהם עשו את מה שעשו ברשות ובסמכות, ולפי הוראה ופקודה, הופכת את מעשיהם לחוקיים אבל לא בהכרח למוסריים, לפחות לא לפי קנה המידה החדש שצה"ל משתמש בו ביחס לחייל. אם החייל הפר פקודות, הוא צריך לעמוד לדין ולשלם מחיר. אבל באותה עת, שר הביטחון וצמרת צה"ל צריכים לנשום עמוק, לא להתחפר בעמדת ה"דווקא" ולא לתת למהומה הציבורית לשבש להם את שיקול הדעת.
לפעמים, כשתמונת השטח לא מסתדרת עם הציר שהכנת לפני הניווט, זה בגלל שינויים שנוצרו בזמן האחרון. אבל בדרך כלל, הגיוני יותר שזה מפני שאתה פשוט מחזיק את המפה הפוך.
2
"ידיעות אחרונות" ארגן השבוע כנס מושקע במיוחד במטרה להילחם בתנועות החרם על ישראל. נשיא המדינה נאם, פוליטיקאים בכירים הגיעו, אורחים חשובים מחו"ל התייצבו, ודיונים עמוקים העלו רעיונות למלחמה בארגוני ה־BDS. יופי של יוזמה. אלא מה? שקצת מצחיק לגייס אורחים שמטריחים את עצמם להרהר איך נלחמים בחרם, מראובן ריבלין ועד רוזאן בר, כשכתבי העיתון שמארגן את הכנס תומכים בעצמם בחרם הזה.
רק בשבת האחרונה, ימים ספורים לפני הכנס, אפשר "ידיעות אחרונות" ליגאל סרנה להצהיר מעל דפיו: "מתנצל, אני לא חלק מהזעקה נגד ה־BDS... אני בעד כל פעולה, מחרם ועד סנקציות... שישימו קץ ל־50 שנות התעמרות במיליון וחצי תושבים פלסטינים חסרי זכויות אזרח...". גם סימה קדמון פרסמה באותו גיליון כתב סנגוריה מנומק על החרם ועל ארגוני ה־BDS, ובסופו הייתה לה גם המלצה: "אולי זה צריך להיות הפתרון. חרם טוטאלי על שני הצדדים, שיפגע בשני העמים עד שיביא לפתרון של פשרה, יחסוך בהרוגים בעוני ובסבל... כאשר אנשים ייאלצו לעמוד שעות בתור להשיג פורמולה לתינוקות, להסתפק בשלוש שעות חשמל ביממה ולהחליף את מטוסי הקרב המשותקים במקלות ואבנים - אולי יושג רוב בשני הצדדים לפשרה".
לא מדובר בסתם אמירה פוליטית נגד הממשלה או נגד המשך האחיזה ביהודה ושומרון. מדובר בקריאה לחרם על מדינת ישראל, פשוטו כמשמעו. אז כששלושה דפים ב"ידיעות אחרונות" מטיפים לחרם על ישראל, לא קצת הזוי לארגן כנס שישבור את הראש איך נלחמים בחרם הזה?
נשף המסיכות הזה לא הסתיים בעיתון. בפאנל מיוחד שנשא את הכותרת "החרם בעולם האקדמי" השתתפו בין השאר נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון, פרופ' רבקה כרמי, ונשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם בן ששון. לכרמי גם היו רעיונות. "הפתרון לחרם האקדמי", הציעה, "להביא לכאן ראשי סטודנטים מחו"ל כדי שיכירו את ישראל מקרוב".
אם הסיפור הזה לא היה עצוב, הוא היה מצחיק מאוד. נשיאי שתי האוניברסיטאות הללו, הפרופסורים כרמי ובן ששון, מעסיקים אצלם באוניברסיטה מרצים שקוראים בעצמם להחרים את ישראל או את האקדמיה הישראלית. שני הנשיאים המכובדים הללו משלמים להם מהכיס של כולנו משכורת חודשית, כדי שיוכלו לקרוא לעולם להחרים את הכיס שמשלם להם. פרופ' כרמי הסבירה בעבר שזה מחירו של חופש הביטוי. מי שמנסה להבין איך חבורה קטנה של מרצים קיצונים מכשכשת באקדמיה כולה ימצא פה את התשובה. אם החבורה הזאת תגדל והלחץ על ישראל יגבר ואוניברסיטת בן־גוריון תיסגר חס וחלילה, תעמוד הנשיאה ליד השער הנעול ותצהיר מול המצלמות: "חשוב לי שתזכרו שהיה פה חופש ביטוי".
3
אודי הירש, עורך המשנה של אתר "וואלה!", צייץ השבוע בחשבון הטוויטר שלו שח"כ נאוה בוקר - שנבחרה לכנסת כמה שנים לאחר שבעלה, תנ"צ ליאור בוקר, נספה באסון הכרמל - היא "נזק היקפי של השריפה בכרמל". הציוץ הזה עורר התלהבות אצל כמה וכמה עיתונאים. טלי בן עובדיה, מנשות התקשורת החזקות והמשפיעות בישראל, העירה ש"זה הציוץ המבריק של היום". אין לי עניין להתעכב על הדברים עצמם, שכן אחרי שהציטוטים האלה החלו לעוף ברשת, פרסמו השניים התנצלות וטוב שכך.
למה, אם כן, חשוב בכל זאת לעסוק בסיפור הזה? משום שהירש ובן עובדיה הם לא העניין. העניין הוא השתיקה שבה עבר הסיפור הזה. שום כלי תקשורת לא ציטט את האמירות החמורות הללו, שבאו מצדם של עיתונאים בכירים. שום ארגון נשים לוחמני לא העיר הערה. שום חברת כנסת, מאלה העומדות תדיר על המשמר בכל מה שקשור לפגיעה בנשים, לא חשבה שכדאי להגיד משהו. דום שתיקה.
רק כמה ימים קודם לכן חווינו עיסוק בלתי פוסק במילה אחת, "יאכנע", שלחש בשידור אהוד יערי לדנה ויס. אין ספור התייחסויות ומאמרים ודיונים קיבלה ה"יאכנע" הזאת.
איך אתה יכול להשוות, תשאלו אותי. הציוץ על ח"כ בוקר לא התפרסם על במה מרכזית כמו "אולפן שישי", אלא ברשת החברתית, אז מטבע הדברים הוא קיבל חשיפה קטנה יותר. יודעים מה? קיבלתי. אז איך תסבירו את זה שכששמעון שיפר ישב באולפן המטה המרכזי בערוץ 10 וכינה את חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו "בהמה", לקול צחוקם של הנוכחים, נאלמו שוב דום כל שומרי חומות הפגיעה בנשים? מה קרה להם אז? ואיפה היו כל מי שרק לפני חודש נעלבו בשמה של ח"כ סתיו שפיר, בעקבות בדיחה סרת טעם של אראל סג"ל בערוץ 20?
השבוע נזכרתי בסיפור דומה מאוד לזה שאירע השבוע, במקרה שגם בו הושמעה אמירה פוגענית כלפי אלמנה, על רקע דומה. זה היה קצת לפני בחירות 2015, כשבכינוס פוליטי בכיכר רבין, שקרא להחלפת השלטון, עמדה על הבמה מיכל קסטן־קידר, שבעלה נפל במבצע צוק איתן, ונשאה דברים בדבר הצורך להגיע להסדר מדיני. העיתונאי חגי הוברמן פרסם אז בערוץ 7 מאמר תגובה חריף. הוברמן, שטען שנסיגות דוגמת ההתנתקות הן שהובילו למבצע שבו נפל בעלה של קסטן־קידר, כתב כי "הנאום שלך הוא בדיוק הדוגמה למי שהורגת (גם אם בעקיפין) את הבעל שלה ואז בוכה שהיא אלמנה".
האמירה הקשה הזאת הביאה עיסוק תקשורתי אינטנסיבי בטקסט. אתרי האינטרנט ציטטו את "המאמר שמזעזע את הרשת". הוברמן מצא את עצמו תחת מתקפה קשה ונאלץ לעבור מתחנה לתחנה כדי לנסות להסביר את עצמו. שום דבר מזה לא קרה השבוע אחרי הציוץ שטען שהופעתה של נאוה בוקר בכנסת, אחרי מות בעלה, היא חלק מהנזקים של האסון בכרמל. שום דבר מזה, כאמור, לא קרה גם לשמעון שיפר אחרי שאמר על ח"כ ברקו שהיא בהמה. שום דבר מזה לא קורה למני נפתלי, שהמתלוננת נגדו על פגיעה מינית לא זכתה עד היום ולו למילה אחת של תמיכה ממישהי מחברות הכנסת או מפעילות לזכויות נשים שנמצאות בצד שמחזיק לנפתלי אצבעות.
אל תתבלבלו. המאבק נגד פגיעה בנשים הוא לפני הכל מאבק פוליטי של ימין ושמאל. מי שמספר לכם אחרת משקר לכם.