הסרט הדוקומנטרי שחושף האופן המעוות בו מוצגים חולי הנפש בישראל

ריבוי הפרטים המגוחכים מביאים את הצופה למסקנה אחת בלבד: א"ק היא "משוגעת". האם זה מה שהסדרה ניסתה להראות? האם מטרתה לא הייתה לחשוף אפשרות לחשודה נוספת ברצח? לצערנו, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלות במקרה שבו התקשורת מציגה את נפגעי הנפש כדמויות מגוחכות ומוקצנות, במיוחד בהקשר של אלימות ופשע. הצופים למדים שיש רק קבוצה אחת של בעלי הפרעות נפשיות והם כולם פושעים מסוכנים חסרי תכונות אנושיות. 
 

בישראל חיים היום 250 אלף נפגעי נפש, 130 אלף מהם מאושפזים או מטופלים במוסדות בריאותיים, 70 אלף מתקיימים מקצבת ביטוח לאומי ורובם הגדול משתלב בקהילה. בשנת 2015 התקבלו כ־500 אלף פניות בנושא בריאות הנפש בבתי חולים ציבוריים. כלומר, רבים מאיתנו שאינם מוגדרים כנפגעי נפש עשויים לחוות משבר נפשי ולהזדקק לטיפול בבית החולים. במילים אחרות, הטווח של מחלות נפש גדול מאוד וגם מגוון המאפיינים האישותיים של הלוקים בהן. אך מאחר שהציבור רואה בכולן קבוצה אחת בעלת מאפיינים שטוחים וקיצוניים, נוצר מצב שבו ההתניה התבניתית כה גדולה עד שהיא מאפילה אפילו על שיח הפשיעה החמורה ביותר – הרצח, כך שאדם הוא קודם כל "חולה נפש" עוד לפני שהוא "רוצח" או "זכאי". המושג "אינו כשיר לעמוד לדין" אמור היה להגן על המתמודדים מפני ענישה נורמטיבית, אך בעצם מקעקע את אמינותם ולא מאפשר לחברה לזהות בהם תכונות כמו טוב ורע.
 

השיח הסטיגמטי על נפגעי הנפש שקיים סביב א"ק בתקשורת הוא רק אחד מיני רבים שאיתם מתמודדים נפגעי הנפש כיום, והוא אחד הקשיים המרכזיים שלהם להשתלבות בחברה. בישראל יש מגוון חוקים הנשענים על הרעיון שהמתמודדים עם המגבלה הנפשית שווים לכל אדם. המדינה מחויבת לאפשר להם להשתלב באופן פעיל ושוויוני. ואילו על החברה, ובמיוחד יוצרים ועיתונאים, מוטלת האחריות לפעול לשינוי הסטיגמות המקבעות את מצבם החברתי השולי של נפגעי הנפש. כך, הדיון בנושא חפותה של א"ק צריך להתמקד בעובדות ובראיות במקום במחלתה. יש לבחון את מעשיהם לטובה או לרעה על פי אמות מידה הזהות לכולנו.