כך הפכתי מפרודה עם ילד, לאישה הסקסית שמקבלת הודעות "ערה" באמצע הלילה

אני גרושה ללא בושה. זה הרבה יותר קול מלהיות רווקה תל אביבית בת 31. תבינו, הייתי מאושרת מהאפשרות לצאת בגיל הזה שוב לחיי הרווקות. ההרגשה שאני יכולה לחשב מסלול מחדש, לטרוף את העולם, לצאת שוב לשוק ולהשלים פערים של עשר שנים, ולא זו אף זו - להיות עם ילד באמתחתי – הייתה מופלאה. כפי שאמרו לי לא פעם אחת, ולא רק חברותיי הרווקות, אלא כל עובר אורח: "חמודה, את במצב הכי טוב שאפשר: פרודה (כן, מסתבר שיש מושג כזה), יש לך ניסיון עשיר בזוגיות (יותר עשיר מזה- נשתגע) וחשוב מכל - יש לך את המתנה הכי גדולה שאפשר לבקש (אני אמא) ולכן אין בך את ה"לחץ" להספיק.

הנה מבזק מרענן קצר על איך שאני ראיתי את התמונה: אני לירון, הבחורה שתתחיל איתה ברחוב כי אחייך לך את חיוך מיליון הדולר שלי, אבל סביר להניח שאחרי שתי דקות תחזור כלעומת שבאת, כי אחפור לך על משמעות החיים, כשאתה בסך הכול רצית איזה קוויקי קטן בין שתיים לארבע.

ובחזרה לסטטוס שלי: אם יכולתי לתאר את תחושת החופש והפורקן שמספקת לי הרווקות, הייתי משתמשת באירועים כמו סיום בחינות התואר השני שלי, בהרגשה המכוננת של העלייה למטוס לקראת הטיול של אחרי צבא למרכז אמריקה, או פשוט בתיאור של אורגזמה טובה. ועדיין, לא הייתי מצליחה להסביר כמה מתוק הוא קול צלצולו של פעמון החופש, שנשמע עם טריקת הדלת בעת שפרודי עזב את ביתנו המשותף לפני כשנה וחצי.

אחרי שהצלחתי להודות ביני לבין עצמי שגם למרות תשע שנות זוגיות אינני מאושרת, ואם ארצה להיות מדויקת אכתוב שהייתי אומללה, השכלתי לעשות צעד נוסף ולהפוך את אחד מתחביביי למקצוע - והלכתי להיות מדריכת חדר כושר (כן אימא ואבא, למורת רוחכם ולמרות שזה נוגד את אמות המידה הפולניות לפיהן חונכתי). כאן בדיוק חלה תפנית נוספת בעלילה: מצאתי את עצמי, אישה בת 31, עובדת ב"עבודה של אחרי צבא", עם ילד בן שנה ושלושה חודשים ומאושרת עד הגג.

האושר שלי נבע בעיקר מכמות האהבה והחיזורים שקיבלתי מגברים שהגיעו לחדר הכושר היוקרתי בצפון תל אביב בו עבדתי. מי ידע שיש גברים כאלה חתיכים בעולם? וכמה מדהים שהם גם מוצלחים. אחר כך הבנתי שטוב מידי משמע לא הגיוני, כיוון שחלקם, כמוני, אהבו גברים. למרות ניסיונותיי הממושכים להפוך אותם לפחות לדו מיניים ועל אף רצונותיי לעשות להם חוויה מתקנת - החלטתי שאתמקד בפלח השוק הרלוונטי אליי, והופתעתי. מהישירות, מהחוצפה, ממידת החרמנות שלהם וכמו כן הופתעתי מהישירות שלי, התעוזה והחרמנות שלי.

 

גולת הכותרת הייתה דייט ספונטני למדיי, על גבול הלא אחראי: גבר אחד חיזר אחריי נמרצות וחככתי בדעתי דקות ארוכות האם להיענות לו. לבסוף הסכמתי ללכת איתו ללאנץ' לא מחייב בשבת. הוא מצידו, עשה תחקיר לאחר המפגש, וטען שבאמצע המסעדה, כשאני אפופה באדי אלכוהול של בקבוק "שיראז גמלא", משמשתי לו את החדק וביצי החופש שלו. כך, ללא הודעה מוקדמת. טענה ממש מטרידה בהתחשב בעובדה שכבר בנסיעה לשם היד שלו הייתה על כל מקום אפשרי בגופי. הוא אף הגדיל לעשות והזמינני בשישי להכיר את הוריו. אין ספק, אני ממש חיה על הקצה. 
 

בין לילה לבן אחד (תרתי משמע) לאחר, הבנתי שאני דווקא נראית לא רע (על אף חמשת הק"ג שהגיעו לאחר אכילה רגשית של גלידה באמצע הלילה). הסתבר לי באופן מובהק שאני סקסית (כן, אני), וקיבלתי הצעות מגונות שכללו הליכה לשירותים, לסטודיו לפילאטיס או פשוט להתרווח לנוחיותי על ההליכון כשהמכון נסגר. אין סוף למקוריות. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאם אני רוצה ליזום מהלך כזה במקום עבודתי - אני צריכה לברור, כי אחרת אהיה הדבר החם האמיתי בשיחות הסאונה הרטובה של הגברברים.

בחרתי שלא לבחור ובינתיים הגיעו הצעות מחברים של מתאמנים. אחד מהם, בן 23 (לפרוטוקול אציין שהוא טען בתוקף שהוא בן 24, הבדל משמעותי), שאל אותי שאלות שבשל גילו הרך מפתיע שיצאו מפיו. אחד נוסף היה בן 45 שמחפש את עצמו וכל כך רצה להיפגש, וכנראה שמרוב שהוא התרגש – הוא עד היום מחפש את מספר הטלפון שלי. אחר כך היה זה שעובר גם הליך גירושים, וניהל עימי שיחה רומנטית בטלפון שהפכה לשיחת אלימות מילולית, אותה הוא ניצל כדי לקלל את האקסית שלו. ואיך אפשר לשכוח את האחד המיוחד שצריך עוד להחליט אם הוא רוצה לדבר איתי, כי הוא עדיין לא יודע אם אני לטעמו (פייסבוק- העלאות מהנייד, אמיגו).

בסופו של דבר, החלטתי שלא משנה מה תהיינה מדרגות ההתקדמות שלי בעבודה, דבר אחד בהחלט עלה - הביטחון העצמי שלי. נדמה לי שלראשונה בחיי עמדתי מול המראה ושרקתי לעצמי, ממש כמו הערסים בסרטי הבורקס. אז מעז יצא מתוק. אם תסלחו לי, אני הולכת לבדוק את ההודעות בוואטסאפ מהשעה האחרונה ותחושה משונה אופפת אותי כששואלים אותי את השאלה הרווקית התל אביבית הטובה והמוכרת: "ערה?" 

לילה מלא חידושים והמצאות שיהיה. תעשו כל מה שאני לא הייתי עושה.
במחשבה שנייה, תעשו כל מה שהייתי עושה.