"אתה זוכר את השבויים שלנו?".
זכרתי את השבויים "שלנו" אבל לא זיהיתי את הקול. "קול מאוב", אמר הקול, "אני צביקה כפתורי".
עם כפתורי אני מדבר בערך פעם בעשר שנים. הבחור נעלם במחילות קהילת המודיעין ואיכשהו שקע אחר כך כעורך דין ופתאום הוא צף השבוע בטלפון.
"מה עקץ אותך, צביקה?".
"העניין הזה עם החייל", אמר. "אז כתבתי ל'הארץ' את הסיפור שהיה לנו עם השבויים".
"טוב מאוד", אמרתי, והוספתי שאיש לא יעשה מזה עניין. בטח לא 70% מהציבור הישראלי שחושבים שלהרוג ערבי זה סוג של מצווה. אני עצמי כתבתי על האירוע לפני שנים, וזה עשוי להיות אסמכתא.
כעבור כמה ימים חזר צביקה ואמר ש"הארץ" יפרסם. תקרא ביום שישי, אמר לי. תראה טלוויזיה ביום שישי, אמרתי לו, אני מתחשבן ב"תיק תקשורת" עם אירוע החייל שרצח בתל רומיידה. אפונים בקיר. בהמשך דסקסנו מה בדיוק קרה. יש לי חשד רשומוני על אירועים מלחיצים, בייחוד לפני עשרות שנים.
היינו אז יחידת סיור קטנה שמצאה עצמה שועטת לפני חטיבת שריון. חיל האוויר עשה את מרבית העבודה גם על צירי התנועה. מאות ואלפי גוויות צבות ומפוחמות היו פזורות סביב רכבים שרופים שנסו על נפשותיהם. בשוליים נשארה גם לנו קצת מלחמה. הג'יפ שלי היה מפלצת לבנה שכורסאותיה ריפוד עור אדום. הוא נלקח כרכב חירום מאיזה ערס פואטי גרסת שנות ה־60, מקלע 0.3 רותך מקדימה, השלכנו בוץ על הלבן והכרום, ובהזדמנות הזו הכרתי את כפתורי שהיה הקשר החדש. יצאנו עם ג'יפ גור, נדמה לי של טרכטמן ז"ל שהלך ביום כיפור, כדי לסמן דרך לדרגים הלוגיסטיים שאמורים להגיע לחניון הלילה.
לפתע, משום מקום ומאחורי דיונה, צצו חיילים בידיים מורמות. הייתה קצת אי בהירות בעניין הנשק שלהם, אבל בסופו של דבר נסענו לאטנו, ראשון פרונט וספיישל, שיני הצמיגים המפוארים של הג'יפ הלבן נעים בסלואו מושן והשבויים לפנינו. ה־0.3 בין הרגליים הזרוקות נונשלנטית על מכסה המנוע - הכי אביר על הסוס הלבן מציל את המולדת וגם חבורה שהודתה בתבוסתה.
כשהגענו לריכוז הדרגים, מזכיר לי צביקה, פגשנו בקמב"צ החטיבה ושני חיילים מצוחצחים שדחקו בנו לגמור את השבויים ואיימנו עליהם בנשק. אני לא זוכר. אתה מדחיק, אמר צביקה. הלכתי להרים כמה מנות קרב ולאתר סמלת מבצעים כדי לשלוח ד"ש הביתה. הקצין ביקש בעיניים מתחננות שלא נשאיר אותו עם הקמב"צ וחבורת החיילים. חוץ מלספר לו שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם הבטחנו לו שאצלנו אין דברים כאלה. יוסטא בלייר (אביו של רני בלייר, מפקד וחבר כאח לי) זירז אותי לחבור במהירות ליחידה שדהרה אי שם קילומטרים קדימה. אז דהרתי.
כעבור כמה דקות נסיעה אמר לי יגאל, הנהג, היום פנסיונר של אגד בראשון לציון, שהקמב"צ ההוא ירה בהם. ב־0.3 שלי. צביקה מזכיר לי היום שבדרך ראינו ב"ערימה" את השבויים. ירויים. לא זכרתי. אתה כנראה מדחיק, הוא אומר לי. יכול להיות. מה שבטוח הוא שכולם נורו. "בגב", אמר אז יגאל. "בגב" מאשר היום צביקה.
בחניון נכנסנו למח"ט. אם לא ימצו את הדין עם אותו קמב"צ, אמרתי שם, אני בעצמי אבצע וכו'. צביקה טוען היום שצעקתי שם באורח גרפי ותוקפני הרבה יותר. אני לא זוכר. אתה מדחיק, אומר לי צביקה היום. המח"ט הבטיח שיטפל בעניין. מכאן ואילך טסנו קדימה. העניין הגורלי באותם ימים היה מי יגיע ראשון ליעד, אנחנו או הסיירת.
צביקה נעלם אחרי המלחמה. כעבור שנתיים בערך פגשתי בו במדי צנחנים. זינוק די מטאורי למי שהיה קשר מהוה בג'יפ סיור והפך בצ'יק לרס"ן צנחנים מדוגם. הנחתי שזה אחד ממשחקי השושו שהיה מעורב בהם. ישבנו לקפה. לא דיברנו על השבויים. אני אולי הדחקתי אבל לא שכחתי. מיד אחרי המלחמה שאלתי בלשכת המח"ט מה עם אותו קמב"צ. המח"ט עצמו אמר לי שהאיש הורד לדרגת רס"ר והוא במעצר פתוח בבסיס. חפרתי קצת והסתבר שבעצם הוא נעצר ונשפט על כך שהעביר סיקס ווילר עם שלל. צביקה יודע שהוא נשפט משום ששיגר לאשתו נהג ומכונית תוך כדי לחימה. בהמשך נודע לי שאותו קמב"צ שוחרר וחזר לשרת.
כעבור זמן, כשהייתי הכתב הצבאי של הטלוויזיה, פגשתי באחת מאותן נסיבות ומסיבות את האלוף ישראל טל, טליק, מפקד גייסות שריון. השריון היה אז עסק די אינטימי, וטליק ידע מיד במי ובמה מדובר. הכיצד? שאלתי בנוסח זה או אחר. את התשובה אני זוכר היטב ואני בהחלט לא מדחיק: זה מחיר הניצחון, אמר טליק באותו קול מרוסק מחרחר משהו.
אותו קמב"צ הפך בהמשך למג"ד ונהרג. שמו מונצח לתפארת עם ישראל על מצבת זיכרון, אי שם. אומרים שהיה גיבור. אגב, הסיירת הגיעה ראשונה.