אין לנו אלא להפנים כי סגנון חייו ההולל כמו המהפכה המינית שחולל, אחראים ישירות לתוחלת חייו המופלגת: יו הפנר בן 90. אין בידינו מידע מוצק בנוגע לשאלה אם המו"ל והעורך הראשי של "פלייבוי" פעיל עדיין מינית כפי שהיה בחלק הארי של חייו. עם בעיות לב, היסטוריה של שבץ מוחי ושנים רבות מדי של סביאת פפסי קולה, נדמה שאפילו עזרים פרמקולוגיים כוויאגרה וסיאליס יראו בגילו המתקדם אתגר גדול. על רקע ההחלטות הקשות שנאלץ לקבל לאחרונה, השמועות על כך שהאימפריה עומדת למכירה תמורת 500 מיליון דולר וכי לארי פלינט, הפורנוגרף בכיסא הגלגלים המוזהב מ"הסלר", רוצה לקנות את אחוזתו המיתולוגית בכל מחיר, אני מאחל להפנר שהכל עובד. אלא אם כן בגיל 90 אפילו לבכיר החרמנים בעולם היה די. 



בסוף השנה שעברה, וודאי לא הרגע השמח בחייו, בא עורך המגזין קורי ג'ונס אל מעסיקו כדי להציע לו שינוי מהפכני: להוציא את צילומי הנשים העירומות מדפי "פלייבוי". המלצה לא קלה למי שחילץ את אמריקה מעידן התנוחה המיסיונרית בעלטה מוחלטת והכניס את הסקס להוויה בדלת הראשית. במקום ויכוח דרמטי, נעתר הפנר להצעה משום שהכיר בהגיונה. מה שמעיד שמוחו עובד עדיין בערנות גבוהה. כפי שאמר מנהל החברה סקוט פלנדרס, "הקרב התנהל וניצחנו בו, אבל בימים שבהם כל אחד נמצא במרחק קליק עכבר מכל אקט מיני העולה על הדעת, אין יותר תועלת בצילומי עירום". 
 
ההחלטה, כמקובל בימים אלה במו"לות הנלחמת עד העמוד האחרון, היא כלכלית כמובן. המגזין שב–1975 עמדה תפוצתו על 5.6 מיליון עותקים בחודש, ירד כעת ל–800 אלף. מגזינים רבים ישמחו לאמץ את המספר הזה, אבל קשה לנשום במרתף נעול אחרי שריחפת בשחקים במטוס סילון גדול שנשא את הלוגו עם האוזניים. 
 

"פלייבוי" חייב להשתנות או למות. גם השינוי אינו מבטיח לו אריכות חיים כשל המו"ל שלו. מדובר בירחון ששופט נאור פסק פעם שלא להדפיס אותו בכתב ברייל פוגע בזכותם החוקית של עיוורים. זה הירחון שכולם רצו לכתוב, להתראיין ולהצטלם בו; שראיונות החודש הזכורים לטובה שלו היו שיחות מאלפות עם מלקולם X, מרטין לותר קינג ג'וניור וכל מי ששמו עולה על דעתכם. ירחון שלא התקשה לשכנע את מדונה, בו דרק, ג'ואן קולינס, שרון סטון, נעמי קמפבל ופמלה אנדרסון (17 פעמים) ונשים שהייתם מהמרים על כך שלעולם לא ייענו בחיוב, להצטלם בו בעירום. הסיכום ההולם לפועלו של הפנר מאת מי שחיברה שישה כרכים על תולדות ירחוני הגברים באמריקה: "יו הפנר עשה מהפכה באופן שבו אנו חיים את חיינו, בסגנון החיים שלנו ובטיב יחסי המין שמקיימים באמריקה". שווה לקרוא שוב את המשפט האחרון. 
 
הירחון מפסיד 3 מיליון דולר בשנה והכנסותיו באות משיווק הלוגו שלו במרצ'נדייזינג שונים ברחבי העולם, שם הוא נמצא בשורה אחת עם אפל ונייקי. הלוגו הזה מופיע על מוצרי טיפוח,  ביגוד, בקבוקי אלכוהול, תכשיטים ועוד. חוץ מהיותו בעל חזון מו"לי מיוחד שלא כולם נוהים אחריו ונטייתו להחפצת האישה, למגינת לבם של רבים, היה הפנר גם איש עסקים ממולח. הוא הוציא את "פלייבוי" לבורסה ב–1971 וברח ממנה בזמן. כעת הוא בעל 30% בשותפות עם Rizvi Traverse Management מסיליקון ואלי (שלה 60%), ולמנהלי הירחון 10%. 
 
במתכונתו החדשה יצא הגיליון הראשון בחודש שעבר. נערת האמצע הייתה דרי המינגוויי, נינתו של ארנסט המינגוויי, שנראתה צנועה יחסית למה שהיה נהוג קודם לכן. ראיון החודש היה עם רייצ'ל מדואוז מ–MSNBC, שהשתתפותה הציבה רף גבוה ליריית הפתיחה בגרסה המשופצת והעניקה לגיטימיות. אתר האינטרנט של "פלייבוי" מראה פעילות ערנית. מיומו הראשון הוא היה צנוע ובעל אפיל רחב יותר מהמגזין. 

עולם הולך ונעלם

השנים האחרונות עמדו בסימן מותם של הפורנוגרפים האמריקאים הגדולים. אל גולדסטין מ"סקרו". בוב גוצ'יונה מ"פנטהאוז" ואחרים. נותרו השניים שגם מתוך מעמקי הדקדנטיות הצליחו לנהל במקביל דיונים עקרוניים משפטיים על חופש הדיבור והפרסום: לארי פלינט ויו הפנר. 
 
כאשר עיתונאים וסופרים אמריקאים נדרשים לשאלה באילו נסיבות ראו אישה עירומה לראשונה או למדו על מין, הם לרוב חוזרים הביתה ולגיליון "פלייבוי" ששאלו מהמגירה הסודית של אבא. זה מסוג האגדות החינוכיות המסופרות כסוג של זיכרון ילדות מתוק. עדות לעובדה שהירחון הנפוץ הגיע לבתים רבים בשקית אטומה ונקרא בשקיקה - בשל הכתבות המעמיקות והדעות הפוליטיות כמובן - בידי אמריקאים רבים. הסיפורים הללו הם מסוג הפולקלור שהיה נפוץ לא בכל מקום אלא רק בבתים ליברליים רבים שבהם לא נחשב "פלייבוי" לתועבה אף על פי שהתפרסמו בו צילומי עירום. באמריקה של שנות ה–50 זו הייתה דרך לגיטימית להתבגר. 
 
יו הפנר, ההוגה והמייסד, הונצח מכל כיוון אפשרי, כולל בסרט תיעודי מאת דיוויד לינץ'. למרות סגנון חייו הפרובוקטיבי שהיה מחויב המציאות, הוא היה נשוי סדרתי, העמיד צאצאים, ונשים שברו את לבו פעמים רבות. שמור לו מקום מכובד בעיצוב התרבות האמריקאית ובשבירת סטיגמות שהיו תקפות כולל מכוח החוק, באמריקה השמרנית שאחרי מלחמת העולם השנייה. 

יו הפנר באחוזת פלייבוי.. צילום: רויטרס
יו הפנר באחוזת פלייבוי.. צילום: רויטרס

 
את הגיליון הראשון, 44 עמודים בלבד, הוציא הפנר בהשקעה של 600 דולר ובעזרת הלוואה של 6,000 דולר. הצעיר בן ה–29 חובב העיתונות שנשר מלימודי פסיכולוגיה וסוציולוגיה ושעבד במחלקת ההפצה של המגזין "אסקווייר", עזב את כל עיסוקיו כדי ללכת בעקבות חלומו. זה היה בשיקגו, באמריקה השמרנית של אייזנהאואר, וזה היה מעשה מובהק של התרסה נגד ערכי התקופה. בחיפוש אחרי צילום שימכור את הגיליון הראשון, הגיע הפנר לבית דפוס קטן לייצור לוחות שנה שהיה בעל הזכויות של צילום עירום נדיר של מרילין מונרו. עבור תשלום חד־פעמי של 500 דולר רכש הפנר זכות שימוש בצילום האיקוני שהשיק את האימפריה שלו. מונרו הצעירה שוכבת בו עירומה על קטיפה אדומה טרום תהילתה בהוליווד. צילום מאופק ואפילו מעט צנוע בקנה מידה עכשווי. הגיליון הראשון נמכר ב–20 אלף עותקים, והפנר היה בעננים. 
 
בקיץ 1955, אחרי קולות המחאה הראשונים, הייתה תפוצתו של "פלייבוי" 400 אלף עותקים. אחרי הצילום של מונרו היה עליו למצוא נשים שיסכימו להצטלם בעירום. האתגר לא היה קשה מדי לפיצוח, אבל לא היה קל לפלס דרך באמריקה של שנות ה–50. הפנר ו"פלייבוי" נגררו לבתי משפט בתואנות שונות. תנוחות מיניות מסוימות היו אסורות בחוק במדינות שונות, ותובעים שביקשו להגן על תומתה של קהילתם וביקשו לעשות לעצמם שם כמי שעצרו בגופם את המגמה המאיימת, התנפלו על הפנר בניסיון להוכיח כי המגזין הפופולרי שלו פורנוגרפי. את רוב התביעות הטורדניות הללו דאג בית המשפט העליון לדחות על הסף. 
 
את חזונו לאמריקה מתירנית ומשוחררת מתסביכים מיניים הקיף הפנר בעיתונות מגזינית משובחת. הוא מיסד את ראיון החודש, פורמט של 15 אלף מילה, שאותו מיקם בקדמת הגיליון, שהפך למחוז חפץ של כל מי שדעתו הייתה מעניינת. ראיון החודש התקיים בנפרד מהסתייגות שעלולה הייתה להיות למרואיין מהאכסניה, ומעטים בלבד סירבו להתראיין בגלל אופיו של הירחון. לעתים נדירות זוכה מרואיין לפרוש את משנתו בהיקף רחב כל כך. הפנר גייס סופרים מהליגה הראשונה כאיאן פלמינג, טרומן קפוטה, ג'ון אפדייק, קורט וונגוט, ארווין שואו, ולדימיר נאבוקוב, הנרי מילר, פול תרו, גור וידאל, נורמן מיילר, ג'ון צ'יבר ורבים אחרים, ושכנע אותם כי פרסום מוקדם של סיפורים או קטעים מספרים שעמדו לצאת לאור, ישרת את האינטרס המשותף שלהם ושלו. הוא הקפיד על עיצוב גרפי מודרני וחדשני. העסיק מעצבים בעלי שם ונתן במה לעבודותיהם הראשונות של מאיירים בתחילת דרכם. הפנר פתח במות חופשיות לנושאים שעמדו במרכז הדיון הציבורי כמו מלחמת וייטנאם, המאבק לשוויון זכויות השחורים וכדומה. 
 
בשנותיו הראשונות השתדל "פלייבוי" להתרחק מעימותים פוליטיים. הפנר לא היה בטוח שהגדרתו את החיים הטובים צריכה לשכון תחת קורת גג אחת עם נושאים מפלגים בהגדרה. אבל אחרי שנקלע לאחת ההפגנות האלימות בוועידה הדמוקרטית ב–1968 בשיקגו וספג חבטות מאלות השוטרים של ראש העיר ריצ'רד דיילי, שינה את עמדתו. הרוחות הסוערות ברחוב שכנעו אותו כי "פלייבוי" אינו יכול לשבת על הגדר בנושאים מהותיים ועקרוניים. 
 
משנת 68' יצא הירחון באופן מובהק נגד המלחמה בווייטנאם. תפוצתו נסקה. העיתונות הממסדית זיהתה את הפוטנציאל של "פלייבוי" ואת ממדי התופעה, והפנר קיבל כתבות שער ב"טיים", "ניוזוויק" ועיתונים אחרים. סגנון החיים האקסטרווגנטי שלו גירה את הדמיון. ב–1960 נפתח מועדון "פלייבוי" הראשון, מועדון לילה ובר עם מלצריות לבושות מינימלית ואוזני ארנב לראשיהן. גלוריה סטיינם, הכוהנת הגדולה של הפמיניזם, התחזתה לשפנפנה וכתבה כתבת תחקיר חושפנית ומרתקת על מטלותיה המקצועיות של המלצרית הממוצעת. הפנר הביע נכונות מלאה לפרסם את הכתבה כלשונה ב"פלייבוי". 
"על הנייר אין דבר שסגנון החיים שלו מזכיר יותר מאשר דיכאון קליני", כתב הסופר הבריטי הצעיר מרטין אמיס, שאביו קינגסלי אמיס כתב בקביעות ב"פלייבוי", כאשר רצה לבטא את אכזבתו מהפלייבואיזם. ההערצה והקנאה שאפיינו את היחס להפנר בתור הזהב שלו, פינו מקומם לסלידה והסתייגות. 

"ניו לי חיים נפלאים ומלאים בהחלט"

בהשוואה למתחרים הבוטים שקמו לו, כבוב גוצ'יונה ב"פנטהאוז" ולארי פלינט ב"הסלר", נצמד הפנר לערכיו ולרף המתירנות שלו ולא נגרר רוב הזמן לקרב על השאיפה לרצות את צרכן המגזינים הללו במכנה המשותף הנמוך ביותר. הקרב הגדול ניטש באמצע שנות ה–70, כאשר "פלייבוי" נרדם על זרי ההצלחה הלא מאוימת עם תפוצה חסרת תקדים, יותר מ"לייף" ו"לוק" המהוגנים בשיאם. אבל מתחריו היו נטולי סייגים וכל יומרה לטעם טוב או גבולות. גוצ'יונה אהב להציג את עצמו כחניבעל החוצה את האלפים כדי לתקוף את רומא של הפנר בהפתעה. הוא היה משווק אגרסיבי ואלים שתוקפנותו הפתיעה את הפנר, והוא סימן את "פלייבוי" כמטרה. מודעות התדמית הראשונות שלו הציגו כוונת טלסקופית שבתוכה הזדקרו אוזני ארנב והכיתוב: "אנחנו יוצאים לצוד ארנבים". מהרגע שבו הוסרו התחתונים מהדוגמניות וגוצ'יונה ופלינט החלו לשווק פורנוגרפיה לשמה, הבין הפנר כי במלחמה על טעמו המשותף הנמוך ביותר של הקורא הוא יפסיד. לכן הוא לא נגרר לקרב והביט בעיניים כלות כיצד ירדה תפוצתו של "פלייבוי" מתחת לרף שלושה מיליון עותקים בחודש. 
 
האימפריה שהפנר בנה הייתה תלויה על בלימה בשנות ה–80. הכנסותיו נפלו ב–50%, תפוצת המגזין התייצבה על ארבעה מיליון עותקים, ומועדוני "פלייבוי" נסגרו בקול טריקה עזה. המועדונים היו נקודת התורפה שלו. הם היו התשובה החיה לשאלה שנהג להציג, "איזה גבר קורא 'פלייבוי'?", שהתשובה עליה אמורה הייתה להגדיר את הפרופיל של הגבר המודרני, אנין הטעם, מערבב הקוקטיילים, חובב הפונדו והמעשן את הסיגריה הנכונה. במועדונים התקיים מפגש פיזי בין הקליינטים לשפנפנות, וזה היה מקור לצרות מיותרות שהפנר לא היה זקוק להן, בעיקר משום שלא שיקפו את תפיסת עולמו. קורא המגזין היה אנין טעם ומשכיל יותר מחברי המועדון, וההתפלגות חשפה נקודת תורפה ביקום של "פלייבוי". סגירת המועדונים הסירה מהפנר אחריות מוסרית ומשפטית. תוכנית טלוויזיה בהגשתו ניסתה גם היא לתווך מפגש בלתי אפשרי של שיח אינטלקטואלי, הופעות מוזיקליות ונשים יפות, הכל בהגשת הפנר עם המקטרת הנצחית תקועה בפיו. זה היה יומרני, נטול חן ועצי מדי ונעלם במהירות הנדרשת. 
 
פורנוגרפיה במסירתה הבוטה ביותר, בעיקר הפקות וידיאו, צברה תאוצה, וגוצ'יונה ופלינט הפכו משולחי רסן לחלוטין בניסיון ללכוד את עינו וכיסו של הקורא. הכיוון היה בניגוד גמור לתפיסת עולמו של הפנר, אף שבמשך מספר שנים, בעיצומו של קרב הישרדות אכזר שבו לא יכול היה לנצח, בחר גם הוא בדרך שלא תאמה את המסר הראשוני שלו. התעקשותו להבחין בין אירוטיקה לפורנוגרפיה נשחקה ודחתה את קוראיו הנאמנים. הפנר נכווה ולקח צעד גדול לאחור. כל הזמן הזה הקפיד לא לוותר על דיונים אקטואליים ועקרוניים. "פלייבוי" היה בין הראשונים שפתחו את המאבק באיידס לפני שאמריקה התעוררה ועמדה על היקף המחלה. 
 
לעתים נגרר הפנר לבית משפט בידי דוגמניות פגועות ועורכי דין שעודדו אותן לכפות עליו פשרות כספיות. ב–1985 התייצבה שפנפנה לשעבר בפני ועדת מיז לחקר הפורנוגרפיה שהוקמה על ידי משרד המשפטים וכונתה על ידי הפנר "מופע ראווה שעודד מקארתיזם". העדה סיפרה כי התנסויות שלה במין קבוצתי עם הפנר וחבריו גרמו לה למצוקה רגשית חמורה והפכו אותה ללסבית. היא מצאה נחמה בישו. כאשר נשאל הפנר אם האירועים שתיארה אכן התרחשו בחדר השינה שלו, הוא השיב כי זכורות לו אורגיות מזדמנות אבל הוא אינו זוכר את המתלוננת. "אם הייתה שם" טען, "פירושו של דבר שרצתה להיות שם". 
 
"היו לי חיים מלאים נפלאים בהחלט", אמר הפנר בראיון. "אין ספק שהייתה כרוכה בהם מידה רבה של הרפתקנות מינית. היה לנו תפקיד מרכזי ביותר במה שכונתה 'המהפכה המינית'. אבל אינני מנצל בני אדם. לומר שהמהפכה המינית לא עלתה יפה, זה כמו לומר שהדמוקרטיה לא עלתה יפה". 
 
הצלקת הגדולה שהפנר נושא (חוץ מניתוחים שונים), היא התקפתו האלימה של הבמאי פיטר בוגדנוביץ' ("הצגת הקולנוע האחרונה"). בוגדנוביץ', שכמו רבים וטובים מקהילת הגברים ההורמונליים בהוליווד היה אורח קבוע בגרוטו המסולע, המרחצאות הדקדנטיים באחוזת פלייבוי בהולמבי הילס. בדרך כלל טבלו שם מוצרי מאצ'ו מהזן של ג'יימס קאן, ברט ריינולדס ודומיהם, אך לעתים נצפו שם מתיזים מים מבין שיניהם גם ג'ון לנון, ג'ון בלושי וביל קוסבי, שכזכור מכחיש כל מחשבה לא מונוגמית. בוגדנוביץ' התאהב שם בדורותי סטראטן, נערת "פלייבוי" בת 18 מקנדה. סטראטן הייתה נשואה למנהל שלה שהרומן שלה עם בוגדנביץ' העביר אותו על דעתו. בהתקף טירוף ירה הבעל בסטראטן ואחר כך התאבד. בוגדנוביץ', שבור מצער, כתב ספר שערורייתי, "מותו של חד קרן", שבו האשים את הפנר באחריות לאירועים שהביאו למותה של סטראטן. בוגדנוביץ' כינה את הפנר "וולט דיסני של הפורנו", והפנר נלחם על שמו הטוב. "אני נער מהמערב התיכון, ילד אמריקאי אופייני שהוריו היו פרוטסטנטים שמרניים. זהו רצח אופי מהסוג הבוטה ביותר שבמקרה משתלב עם הדעות הקדומות השוררות בציבור בימינו".   
 
באפריל 1970 התפרסמה ב"פלייבוי" כתבה מצולמת בשם "הנערות של ישראל". באותם ימים נהגו אנשי המגזין להציג נשים מעורטלות מרחבי העולם, וישראל הייתה בשיא ימי האימפריה הכוחנית. במשך חודש שכן צלם המגזין במלון "הילטון" בתל אביב וצילם ישראליות כמו ציונה טוכטרמן, אן טוכמאייר ואסתי זבקו. צוות "פלייבוי" תר אחרי ישראליות שהיו מוכנות להתפשט תמורת 350 ל"י ברוטו. זה לא היה קל, ושיעור ההיענות היה נמוך, כמקובל בישראל שמי שמסירה חולצה בתל אביב אמה מתעלפת בטבריה. "העולם הזה", כמנהג עיתונים ישראליים רבים באותם ימים, פרסם קטעים מהכתבה ונתבע על הפרת זכויות יוצרים. את כתב ההגנה מטעם משרד עורכי הדין של אמנון זכרוני כתב המתמחה אדם ברוך. השבועון נקנס בסכום של 3,500 ל"י. 
בעוד פוליטיקאים חשובים מכל העולם, כולל נשיאים וראשי ממשלה, התראיינו במגזין, ההיענות בישראל הייתה נמוכה. אריאל שרון היה הישראלי היחיד שהתראיין ואחר כך הוציא הודעה כי לא ידע שהמראיין שלו, רענן לוריא, ייעד את השיחה לירחון העירום. יאסר ערפאת התראיין גם הוא. 
 
ב"וול סטריט ז'ורנל" מתעקשים ש"פלייבוי" עומד למכירה למרות השינויים הגדולים והמאמץ למצוא קהל קוראים צעיר. מסתבר שקונים פוטנציאליים חושקים בחבילה כולה: אחוזתו של הפנר, העיתון ולווייניו. מחיר החבילה כולה הוא 500 מיליון דולר אבל אין בינתיים הצעה רצינית על השולחן. יכול להיות שכאשר אתה בן 90 וחיית את רוב חייך הבוגרים במיטה עגולה ופיג'מה ממשי עם טווסים מסתובבים על הדשא, ראוי להניח לך למות במיטתך ולא לעבור בקבינה של אחת ממשאיות המובילים לבית צנוע שבו אין מפלים מלאכותיים ועליך להביא את העיתון מהמדרכה.