תעשיית ההנצחה: כשלא יהיו יותר ניצולי שואה, למדינת ישראל יישארו מיליארדי שקלים

בכל שנה אני מעניש את עצמי מחדש בצפייה בהנהגה שלנו בטקסים ב"יד ושם" לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. את ההבדל בין השנים האחרונות עושה רק הטבע - בכל שנה נפטרים כ־13 אלף ניצולים. ואולי אלו שעזבו אותנו השנה זכו לחסד, שהתבטא בכך שאינם חייבים להאזין לנאומים עליהם, הכל כך עלובים ונבובים.

כ־194 אלף ניצולי שואה עדיין חיים בישראל, שליש מהם מתקיימים מקצבאות ומהשלמת הכנסה - כאשר הם מקבלים את הקצבאות. זה לא בהכרח קורה, רק הקופה גדלה. אם יש בקופתה של הרשות לרווחת ניצולי השואה מעל ארבעה מיליארד שקל, אז איך בדיוק יותר מ־70 אלף ניצולים רעבים ללחם ותרופות?

אני כותב ומקשיב ברקע לנאומו של רה"מ בנימין נתניהו, שמספר לציבור שיש לנו ארץ נהדרת. הוא לא מדבר על מדיניות הרווחה במדינה המשגשגת שמשפילה את אותם ניצולים, ושוב מביאה אותם לחרפת רעב. הא, כן שכחתי. רה"מ מזכיר לציבור שדווקא הממשלה בראשותו השקיעה משאבים לרווחת ניצולי השואה. אז איפה אותם משאבים? מישהו גנב אותם? היכן הם? למתי שומרים אותם? ליום שבו כבר לא יהיו ניצולים, בעוד שמונה־עשר שנים בממוצע? האם זה עוד ספין, כדוגמת הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפיות?

הניצולים הם אלו שבנו את המדינה, במו ידיהם. בכסף על סבלם, והלחץ של הנשיא האמריקאי הארי טרומן, הסכים הקנצלר קונרד אדנאואר לתת לנו מענק של שני מיליארד מארק גרמני. הגרמנים ממשיכים למרק את מצפונם מהשמדת עם באמצעות כסף. צוללות, השקעות עסקיות, שוחד לחברת החשמל. כן, סימנס הגרמנית יודעת לפנק, לפנק, לפנק, ומה באמת נעשה עם כל הטוב הזה?

לסימנס תמיד היו קשרים "עסקיים" עם העם היהודי. אפילו באושוויץ הם העסיקו מאה אלף עובדי כפייה יהודים במפעלי החשמל. ובגלל הקשר ההיסטורי, הם עדיין מעורבים במכירת טורבינות לחשמל של היהודים. ומה הם שלמונים של 14 מיליון יורו? פרוטות, באמת פרוטות. אצל אמא ואבא שלי לא נכנסו מוצרים גרמניים הביתה, ושניהם לא חוו את השואה, הם גדלו בארץ ישראל. אבל הם זכרו ולא שכחו, והקפידו שגם ילדיהם לא ישכחו לעולם.

אנגלה מרקל וקנצלרים אחרים דואגים רק להשכיח, ואנחנו הציבור נהנים לשכוח. פעם זו הייתה בושה לנהוג במרצדס, היום זה סמל סטטוס, אפילו למוניות. והרי רק אנחנו, היהודים, יודעים עד כמה הגרמנים מדויקים בייצור, וכל כך מסודרים בסוגיות הפרטים הקטנים. אז אנחנו סוגדים לתעשיית הרכב הגרמנית ואוהבים לשכוח שאותה תעשייה בנתה משאיות לצבא הרייך, שחלקן (של אופל) היו תאי גז ניידים ששימשו לפתרון חלקי, לפני הפתרון הסופי.

יש כאן בק"ק ישרואל גם מועדון מעריצים של באיירן מינכן. חבריו נהנים לצטט את הנאצים וצאצאיהם שכינו את המועדון "יודן קלאב". הם מתגאים בקורט לנדאואר שהיה שחקן במועדון ונשיאו, לפני השואה ולאחריה. הנתון הפעוט של ההסגרה של הנשיא לנאצים וכליאתו בדכאו, הוא אזוטרי. גם ההסגרה של מנהל סקציות הנוער בבאיירן, אוטו אלבר ביק, שהוא ומשפחתו נרצחו בידי הנאצים בגטו קובנה ב־1941, היא פחות משולית. הם אוהדים את המועדון, שתרם למכבי מינכן מגרש כדורגל. כן, בדיוק כמו הקנצלר אדנאואר.

גם המציאות המצמררת שלפיה דווקא במינכן החל אדולף היטלר את דרכו להשמדת העם היא שולית, כי באליאנץ ארנה של היום ממש כיף, וכולנו עומדים בתור כמו אירופים טובים כדי לקנות נקניקייה ובירה. באותה אדמה שבקרבתה נבנה האצטדיון נרצחו 5,000 יהודים, מחצית מבני הקהילה היהודית במינכן בזמן השואה. ובאמת שזה רק סמלי שאירוע הטרור החמור ביותר בהיסטוריה האולימפית, רצח י"א הספורטאים, קרה באולימפיאדת מינכן 72'.

אגב, הגרמנים הטובים והחדשים, צאצאי הנאצים, לא תומכים כבר 44 שנה בבקשת המשפחות לגנות את הטבח (הרי תשעה ספורטאים נורו בנמל התעופה על ידי כוחות הביטחון הגרמני) בטקסי הפתיחה של המשחקים האולימפיים. והאמת היא שזה הולם את בוואריה בכלל, ואת העיר מינכן בפרט, שפרנסיה החליטו שלא צריך להקים אתרי הנצחה לשואה בעיר. אבל הנתונים המזוויעים האלו לא מספיקים כדי שלא יוקם כאן מועדון אוהדים ישראלי של באיירן מינכן, כי אצלנו שוכחים ומהר, הרי אנגלה לצדנו.

בחזרה לניצולים. הרוב המוחלט מבין העניים הם בעשור התשיעי או העשירי לחייהם, שעלו ארצה ממדינות חבר העמים בשנות ה־70 של המאה הקודמת. הם לא היו זכאים לשילומים שעליהם הוסכם ב־1953, אז אין מי שידאג להם. הרבה מהם לא הצליחו לרכוש דירות. הם בהמתנה לזכאות לדיור ציבורי, אך דירות אין. נכון לעכשיו ממתינים 3,600 ניצולי שואה שזכאים לדיור ציבורי כבר לפחות 15 שנה. אבל הרשימה מידלדלת בעקביות. רק צריך לחכות, הרי הטבע עושה את שלו, והחבר'ה הקשוחים האלה שחוו את זוועות השואה ומלחמת העולם השנייה, קשוחים מדי.

הרי לפי ממוצע החיים בישראל של הלמ"ס, הם כבר לא היו צריכים להיות איתנו. ואז היינו יכולים להפסיק להתעלם מסבלם, ולעסוק בדבר האמיתי של מנהיגינו: האנטישמיות באירופה בכלל, בבריטניה בפרט. עד כמה שאני יודע, ואני מסכים מראש לכל טיעון שאני דביל שלא יודע כלום, האנטישמיות של הבריטים, כן לייבור או לא לייבור, לא בדיוק החלה שלשום.

שכחתם את מדיניות הספר הלבן? שכחתם את השלטון הבריטי? את הלורד מוין? פתאום "מאיור" ליווינגסטון הזכיר לכם? הרי אם לא המחתרות, והבלגן שהיה לבריטים בהודו, הם לא היו בדיוק מזדרזים לעזוב כאן. הרי שכחנו שבריטניה התנגדה למדינה יהודית גם אחרי השואה, ושנציגיה הציעו גם במרץ 1948 להקים פרוטקטורט אנגלו־אמריקאי, שימשיך את מדיניות הספר הלבן הבריטי מ־1939, שהתבססה על מסירת הארץ כעבור עשר שנים לאוכלוסייה הערבית בארץ.

אז פתאום ההנהגה שלנו מגלה לנו שהבריטים הם אנטישמים. לזכותם של המנהיגים הבריטים ייאמר, הם לא משקרים, הם תמיד היו ולתמיד יהיו, גם אם אני מעריך מאוד את האליפות של לסטר אחרי המתנה של 132 שנים. אז בשביל מה לבזבז מילים והצהרות מטופשות, במקום לדאוג לבעיות של היהודים בק"ק ישרואל?

אז בינתיים יש טקסים, והרבה. הנה, ביום ההצדעה לניצולי השואה שהתקיים השבוע באגם הדרעק, הוחלט על "הצעה" לתוכנית חירום של שכירת דירות בהשכרה ארוכת טווח. איזה יופי? יש "הצעה", ועד ש"ההצעה" תהפוך לתוכנית, ועד שזו תאושר, ועד שתיושם, ייעלמו מחיינו חלק ניכר מ־20 אלף זכאים לדיור ציבורי של משרד הקליטה. לקלוט תמיד ידענו ומהר, עשינו מזה תעשייה, אבל ממש לדאוג לקשישים שהגיעו לכאן כבר בגיל פנסיה?

הלו, רבותי, אומרת לנו ההנהגה הציונית שלנו בסאב־טקסט: הם ידעו לדאוג לעצמם יפה מאוד כל חייהם, אז שחררו אותנו להמשיך לתרגל את הבירוקרטיה. הרי למשל אריה־גאנעב־צדיק־זכאי־תמיד, לא התכוון אליהם בקמפיין "השקופים", כי הוא לא ידע איפה הם בכלל. ממתי עולה מחבר העמים מצביע ש"ס?

במקביל לתעשיית הקליטה ולתעשיית העמותות, שרובן רק דואגות לכאורה לניצולי שואה נזקקים, אבל תכלס דואגים למנהלי העמותה, ישנה גם תעשיית ההנצחה. איזה הפקות, וואו, ללא רבב, תנו להם בכפיים. קוראים שירים ומכתבים של הקורבנות ושל שארית הפליטה, עושים פוליטיקה, עושים שימוש ציני בטקס ממלכתי לנאום בחירות כמיטב הקמפיין, והתעשייה הזו של ההנצחה ממשיכה להתגלגל ולהתקיים - על גופם ונפשם של הניצולים.

כל חברי ההנהגה נמצאים שם. לובשים חליפות כהות, פניהם הוורודות חתומות. הם דווקא נראים טוב יחסית לחשש מציאותי, שלפיו לקו בהלם סוכר רק לפני ארבעה ימים, בקמפיין השנתי של המימונה, כאשר יצאו להתעלק על חברי המרכז. כי אם עושים שימוש ציני במנהגים אז לא פוסחים על אף אחד. על הדרך הם גם סגדו לדרוזים בחגם. כן, גם שם יש בוחרים, אפילו אותו חסון, הדרוזי הגאה שהתפקד לאיילת שקד, בפריימריז של הבית היהודי הלבן.

רה"מ מדבר על הכחשת השואה, על אונסק"ו, ועל שאר ירקות. האם 12 ראשי הממשלה במדינת ישראל לא מכחישים את סבלם של ניצולי השואה מדי יום, שנה אחרי שנה? אבל אם מנסים להיכנס לראשו של כל דייר באגם הדרעק, יש לזה הסבר הגיוני. בשביל מה להשקיע בפלח מציבור הבוחרים, שמאבד 40 בוחרים פוטנציאליים מדי יום? הרי בשנתיים של קדנציה ממוצעת נעלמת כאן כמות מצביעים ששקולה למנדט באגם הדרעק. אז במה ובמי בדיוק להשקיע מאמץ? יש להם עסקים, לאותם 70 אלף ניצולים אומללים, שאפשר לייצג את האינטרסים שלהם? לא, ממש לא.

איך אומרת שרת התרבות, מירי רגב, בכל פעם שהיא מוזמנת לביקור ביישובי אצבע הגליל: כמה ח"כים יש לכם? כמה חברי מרכז ליכוד יש לכם? למי בדיוק אתם בדיוק רוצים שאגיע? למי בדיוק אתם רוצים שאחלק משאבים? ולשיטתה היא צודקת. המנדט שלה הוא לדאוג לרווחת המזרחים, לניצולי השואה שרוב מוחלט מהם יוצאי אירופה, שידאגו המפא"יניקס ו/או "הסמולנים האלה".

והאמת היא שמירי לא חיה בחלל ריק. תמר זנדברג, דיירת אגם הדרעק כבר קדנציה שנייה מ"הסמול", מקפידה להתרגש מהטקסים. הנה שלשום, בעת נאומו של הנשיא ריבלין, היא צייצה בטוויטר: "נאום מרגש, נוקב וחשוב של הנשיא, בטקס יום השואה ב'יד ושם'".

נכון שאני בז לחבר'ה האלה, גונבי הדעת ואוכלי הראשים, שדואגים לשפר את שכרם כל שנה ב־4% לפחות, אז צייצתי מיד בתגובה לגב' זנדברג הדומעת מהתרגשות: "האם הנאום הזה שיפר את מצבם של 70 אלף ניצולים בחרפת רעב? שמח שאת נהנית בטקס, ושאת והחברים החלמתם יפה מהרעלת הסוכר במימונה". הרבה אנשים ממש כעסו עלי, שאני מגיב כך לנבחרת ציבור, ואולי הם צודקים לשיטתם. הבוחרים הרי דואגים לנבחרים, שממש מקפידים לא לדאוג להם, אלא אך ורק לעצמם.

אחד מהביטויים השגורים על מנהיגינו בעוד הם מקריאים את השטויות שכתב להם כותב הנאומים התורן, שאנחנו הציבור מממנים את שכרו, הוא "במותם ציוו לנו את החיים". ממש משפט יפה, שאני משוכנע שאף חלל בשואה ו/או במערכות ישראל ובפעולות האיבה לא ממש חשב עליו לפני שמת. רק אומרים לנו שכנראה הוא חשב על זה, אבל למה להתווכח? כדאי להתייחס למהות.

אם באמת קורבנות השואה ציוו לנו את החיים במותם, מדוע הרשויות לא מאפשרות לנו לחיות כרגיל, ולצפות בטלוויזיה רב־ערוצית? שלשום התקיים משחק חשוב בחצי גמר ליגת האלופות בכדורגל בין ריאל מדריד למנצ'סטר סיטי, שבמאות אלפי בתי אב בישראל רצו לצפות בו - כולל בתים של ניצולי שואה. אבל איזה דרעק־טוריון מפגר בהתפתחותו ובמהותו, החליט שאסור לציבור לצפות בספורט בערב יום השואה, זה לא בריא לו, הוא חייב לצפות בנאומי הנשיא ורה"מ.

אפשר היה לבחון את הגזירה, אם זו הייתה גזירה כוללת - אין שידורי טלוויזיה, שאינם מוקדשים לשואה ולגבורה. אבל ב־VOD אפשר לצפות בכל הסדרות, ובכל הסרטים והמופעים, כולל סדרות עם סצינות סקס והומור, שלא בדיוק הולמות ימי זיכרון, רק בספורט לא. מה פשר ההחלטה? על מה בדיוק היא התבססה, ואת מי היא באה לשרת? כי הרי שום גזירה מטופשת שמטילים כאן אינה נטולת אינטרס של מישהו שיכול, על כאלו שחייבים לסבול, כי הוא יכול. מתי בדיוק נפסיק להיות "עםטיפש.דוט.קום", ונתחיל לשאול את אלו שמחליטים, הלו, מה נסגר איתכם? באיזו זכות אתם מחליטים באילו שידורים יצפו האזרחים בבתיהם? ומדוע אינכם משקיעים את אותה אנרגיה מתכלה בטיפול בעניין האמיתי: מצוקתם של שליש מניצולי השואה שחיים היום?

האמת היא שאני עייף כבר מלדבר, לכתוב ולצרוח את זה. אני עושה זאת כל ימי השנה, איני צריך מועד כיום הזיכרון כדי לזכור את סדר העדיפויות: עניי עירך קודמים, והעניים הקשישים קודמים לכל. אבל הצעקות והקללות חולפות, והשלטון הרופס שלעתים גם מושחת נשאר, וכלום לא משתנה.

בעוד חמישה ימים נציין את יום הזיכרון השנתי לחללי מערכות ישראל וקורבנות פעולות האיבה. לפחות למשפחות השכולות יש ארגונים מסודרים שדואגים לרווחתן, גם אם בצורה מוגבלת. מצבן של המשפחות שאיבדו את יקיריהן טוב בהרבה בתחום הרווחה ממצבם של ניצולי השואה, שגם הם איבדו את בני משפחתם אבל אף אחד לא סופר אותם. לפני חג הפסח התברר לציבור כי 11 אלף ניצולי שואה לא מקבלים קצבה זעומה של 2,700 שקל כבר עשרה חודשים. בקצבה הם מממנים אוכל ותרופות מצילות חיים, לא נוסעים לשופינג בלונדון או ברלין.

שר הרווחה, חיים כץ, התראיין בכל כלי תקשורת אפשרי, האשים את מדיניות משרד האוצר המסורבלת, שמונעת את העברת הכספים לחשבונות הבנק של הניצולים. הוא הבטיח שאם הכסף לא יעבור במהרה, הוא יסיק מסקנות אישיות. וואו, באמת התרשמתי מהאיש שלוקח אחריות ציבורית. וזו הייתה באמת הצהרה מכוננת מאיש ציבור, שהונו האישי מתבטא בעשרות מיליוני שקלים.

רשמתי לעצמי לבדוק כעבור חודש, האם הכסף הועבר לניצולי השואה, כי השר הבטיח. רינו צרור מגל"צ הקדים אותי. הוא וחברי צוות התוכנית שלו חקרו ומצאו שקיימת אי בהירות בהעברת הכספים. חלק מהניצולים קיבלו, חלק קיבלו רק חלק מהקצבה - וכמובן שהרוב לא קיבלו. הוא בדק בסקר מדגמי, אבל המגמה ברורה. איך אומרת ד"ר מינה צמח: טעות הדגימה היא 4%, בכל סקר שבו היא שוב מפשלת. בכל מקרה, טרם שמעתי על ההתפטרות של השר חיים כץ, סביר להניח שגם לא אשמע עליה. הוא הבטיח כפוליטיקאי, הוא מעולם לא הבטיח לקיים. אבל השלטון כבר הרוויח כסף. חלק מאותם ניצולים שחיכו לכסף כדי לרכוש תרופות הלכו לעולמם במהלך החודש, אלפים יעזבו אותנו עד שנדע מה קרה עם הכסף של אותם 11 אלף ניצולים.

בעוד עשר שנים, כאשר לא יהיו יותר ניצולים, למדינת ישראל יישארו מיליארדי שקלים. הרי בכל שנה המוות מתבטא בחיסכון של מאות מיליוני שקלים. האם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ז יספר לנו רה"מ נתניהו מה עושים בכסף? או שנמשיך לשמוע על זוועות אונסק"ו?

אני כבר לא יכול לחכות, כי אני מודאג אם הגב' זנדברג, שוב תתרגש מהטקס.