מורשת החתרנות: מה משותף בין משנתו של סגן הרמטכ"ל לזו של נוער הגבעות?

מדבריו עולה כי אלופי צה"ל מאמינים כי החלטת ציבור הבוחרים לבחור בממשלה שלא תערוך ויתורים נוספים לפלסטינים הייתה אנטי־דמוקרטית. שהרי החלל הדיפלומטי אינו אלא השתקפות המדיניות שאותה הציבור ביקש לקדם באמצעות בחירת ממשלה ימנית. 
 

בשבוע האחרון היינו עדים לשני מקרים קיצוניים של ההתנהלות העצמאית של בכירים במערכת הביטחון, שיש בה ביטוי מובהק של סלידה ובוז למנהיגי המדינה הנבחרים. זאת אומרת, סלידה ובוז לדמוקרטיה. שהרי הבוחרים הצביעו למנהיגים שיקדמו את מדיניות החוץ של ישראל באופן העולה בקנה אחד עם רצונם.

הדוגמה הראשונה היא ההשוואה שערך סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בין עם ישראל לנאצים. בכך הביע גולן הזדהות עם שונאי ישראל במערב, המקדמים מלחמה פוליטית וכלכלית נגדנו, שתכליתה שלילת זכות הקיום של המדינה. 
 

הדוגמה השנייה היא חשיפת התנהלותו הבלתי חוקית לכאורה של ראש המוסד המנוח, מאיר דגן. בראיון ששודר ביום חמישי האחרון בתוכנית "עובדה", חשף דגן שבשנת 2010 פעל מאחורי גבו של ראש הממשלה, וסיפר לליאון פאנטה שכיהן אז כראש ה־CIA, על כוונתם של נתניהו ושר הביטחון דאז אהוד ברק לתקוף את מתקני הגרעין של איראן. פאנטה אישר את הדברים הללו בראיון ששודר בתוכנית. 
 

דגן הצדיק את מעשיו בשלוש דרכים. ראשית, ראש המוסד האמין כי נתניהו פעל מתוך "אינטרסים פוליטיים", בעוד שהוא עצמו פעל מתוך אינטרס לאומי; הוא טען שאסור לפעול צבאית נגד איראן משום שהאמריקאים יפעילו כוח כדי לעצור את התקיפה; לבסוף, טען דגן כי אם ראש הממשלה היה מקבל את עמדותיו, ממשל אובמה לא היה מגיע להסכם הגרעין עם איראן. על פניו אומנם ההסכם מעכב את התוכנית בשנה, אבל הוא סולל את דרכה של איראן לפצצה, ומאפשר לה להפוך למעצמה הגמונית באזור. 

 

על פי דגן, נתניהו אילץ את הממשל לפעול דיפלומטית מול איראן, בגלל איומיו החוזרים ונשנים כי ישראל תפעל צבאית להשמיד את תוכנית הגרעין של טהרן. מהראיון עולה באופן חד־משמעי כי דגן סמך על פאנטה ודרכו על ממשל אובמה, יותר משהוא סמך על נתניהו וברק.

# # #
 

במקביל לשידור "עובדה", עלתה לאתר עיתון ה"ניו יורק טיימס" כתבת פרופיל על בן רודס, המכהן כסגן יועץ הנשיא לביטחון לאומי. על פי הפרופיל, רודס, בן 38 ונטול כל ניסיון במדיניות חוץ וביטחון, נתפס בקרב הבכירים בממשל כ"בעל ההשפעה הגדולה ביותר בעיצוב מדיניות החוץ של ארה"ב, זולת הנשיא עצמו". 
 

במאמר נחשפים היסודות האנטי־אמריקאיים הרדיקליים של מדיניות החוץ של אובמה, והציניות שבה הוא ורודס קידמו אותה. בנוסף לכך, הוא מהווה כתב אישום קטלני המרסק את טיעוניו של דגן, ומראה שלאורך כל הדרך נתניהו ניתח נכונה את המצב בארה"ב - בניגוד לדגן.
 

פאנטה, שהתראיין לכתבה, העיד כי כל בכירי ממשל אובמה לא היו אלא מריונטות של הבית הלבן. אובמה ורודס לא התעניינו בעמדותיהם, לא ביחס לאיראן ולא בכלל. עוד אמר פאנטה שבמהלך כהונתו כראש ה־CIA ואחר כך כמזכיר ההגנה, הסתיר ממנו אובמה את תוכנם של שני מכתבים סודיים שכתב לאייתוללה האיראני, עלי חמנאי. "כמו נהג מכונית נטולת הגה ובלמים", תיאר פאנטה את תפקידו כמזכיר ההגנה והוסיף כי הוא - כמו גם הקברניטים האחרים - לא היו אלא כסות להחלטות שהתקבלו בבית הלבן על ידי אובמה ורודס.
 

בהתייחסו לישראל, אמר פאנטה כי כמזכיר ההגנה - ויש להניח שגם כראש ה־CIA - "אחד מתפקידיו החשובים ביותר היה למנוע מנתניהו ומברק לבצע תקיפה מונעת נגד מתקני הגרעין של איראן". כדי לעשות זאת אמר פאנטה לישראלים כי הוא מאמין שאובמה יפעל צבאית נגד איראן, אם לא תהיה דרך אחרת למנוע ממנה להשיג את היכולת הגרעינית. כשנשאל אם הוא סבור שדיבר אמת אז, השיב פאנטה בשלילה.

 

רודס העיד כי ההחלטה להגיע להסדר עם איראן, תוך נטישת הברית האמריקאית עם ישראל ומדינות ערב הסוניות, בושלה עוד לפני שאובמה נבחר לנשיאות. לדבריו, התקרבות לאיראן הייתה מרכז הכובד במימוש כוונתו של אובמה להוציא את ארה"ב מהמזרח התיכון. רודס הוסיף והבהיר כי הטענה שהממשל התחיל את השיחות עם איראן רק לאחר שעלו לשלטון "המתונים", בראשות הנשיא חסן רוחאני, היא שקר מוחלט. ההסכם גובש ברובו כבר בשנת 2012, עוד כשמחמוד אחמדינג'אד כיהן כנשיא. אבל השקר הזה, שלפיו בטהרן יש כיום הנהגה מתונה, נועד "לשחרר את ארה"ב ממערכת הבריתות הקיימת שלה עם מדינות כמו ערב הסעודית, מצרים, ישראל וטורקיה".
 

על ממשל זה סמך ראש המוסד הישראלי יותר מאשר הוא סמך על הממונה עליו, ופעל ללא סמכות וללא רשות כדי לסכל מתקפה שראש הממשלה עמד להורות עליה. זאת כאשר ההוראה הייתה מבוססת, בין השאר, על הבנתו - הנכונה - של נתניהו שאי אפשר לסמוך על אובמה.

# # #
 

יש אומרים כי בכל זאת נתניהו אשם. הוא הרי היה יכול וצריך לפטר את ראש המוסד, אבל מהסיפור הזה אנחנו מבינים את מאזן הכוחות האמיתי. דגן לא פוטר, ומיד עם צאתו לגמלאות יצא למתקפה בלתי מרוסנת נגד נתניהו, וזכה לגיבוי ולתמיכה מהתקשורת ומממשל אובמה. במילים אחרות, ראש מוסד לעומתי, בעל שיקול דעת קלוקל, היה חזק יותר מראש ממשלה בעל שיקול דעת בריא שקרא נכון את המפה.
 

ברמה האסטרטגית קשה לאמוד את הנזק שנגרם למדינה מהתנהלותו של דגן, אך ברור שהוא אדיר, ארוך טווח ורב־ממדי. ויש גם פגיעה אחרת בהתנהלותו: דגן פגע במשטר הדמוקרטי של ישראל. בכך, התנהלותו דומה לזו של סגן הרמטכ"ל בפרט ושל המטכ"ל בכלל.
 

הדבר הקשה ביותר לעיכול בהתנהלותו של דגן הוא העובדה שדרך פרסום הראיון לאחר מותו הוא ביקש להפוך את חתרנותו למורשתו. בכך הוא קבע שלאזרחי המדינה מותר לשים את עצמם מעל החוק ומעל הדרג הנבחר, ולהתוות מדיניות עצמאית שתחייב את הכלל.
 

אין הבדל מהותי בין התנהגותם של דגן ושל אלופי המטכ"ל להתנהגותו של נוער הגבעות. גם פורעי החוק בשומרון לא מכירים בסמכות הדרג הנבחר; גם הם חושבים שהם יודעים טוב יותר מההנהגה הנבחרת איך לטפל בבעיות הביטחון של ישראל; גם נוער הגבעות מתעלם מהוראות החוק כאשר הוא חותך צמיגים וכותב דברי נאצה על מבנים פלסטיניים או עושה מעשים חמורים מאלו.
 

בגיל 68 ישראל כבר לא צעירה. ובכל זאת, 68 שנים לאחר שדוד בן־גוריון פירק את המחתרות, עדיין פועלות בה לא מעט קבוצות המשוכנעות ששלטון המדינה הוא מהן והלאה. אם אנחנו רוצים לשרוד לאורך זמן, עלינו לפעול בנחישות כדי לתקן את המצב הקיים.