ההיתקלות המתועדת בין השוטרים הסמויים לבין מייסם אבו אלקיעאן ב"סופר יודה" ברחוב אבן גבירול בתל אביב סידרה לנו השבוע קורס חינם בבית הספר הישראלי הגבוה לתקשורת ולחברה. רגע אחרי שחלקים מהסרטון התפרסמו, הפך אבו אלקיעאן המוכה לגיבור היום. כלי התקשורת קרעו את הצורה למשטרה האלימה, הצעיר עצמו דילג מערוץ לערוץ כדי לספר מה עוללו לו כחולי המדים, ארגוני שמאל אספו עבורו כסף ללימודים (85 אלף שקל בתוך שלושה ימים), ח"כ דב חנין דיבר על "לינץ'", ובכל כלי התקשורת היה קונצנזוס סביב נקודה אחת. מייסם אבו אלקיעאן הוכה רק משום שהוא ערבי.
האירוע הזה היה חריג באפקט התקשורתי שהוא יצר. למשך יומיים העיסוק בו הצליח להתמודד בכבוד גם עם התפטרותו של בוגי יעלון וגם עם המו"מ של הליכוד עם ליברמן. נדמה לי שפרשת "ביביטורס" הייתה היחידה שיכלה לו.
יום אחרי האירוע עשה אבי אשכנזי ב"וואלה!" מה שלא עשה אף אחד אחר, משום מה. אשכנזי ניתח את האירוע, תמונה אחרי תמונה, והראה איך האכילו את כולנו בסיפור עקום במיוחד. מהניתוח הזה של הצילומים עלו כמה עובדות שקשה לחלוק עליהן. האחת, שהשוטרים הציגו את עצמם עם תעודות בפני אבו אלקיעאן. השנייה, שאלקיעאן השתמש באלימות. השלישית, שגם החברים שלו מ"סופר יודה" השתתפו בחגיגה ולא שמרו את הידיים בכיסים.
האם למרות כל זה האירוע צריך להסתיים כך? שאלה טובה, שהמחלקה לחקירות שוטרים תצטרך להכריע בה. כך או כך, גם כשהתמונות הבהירו שהסיפור מורכב יותר ממה שנראה בהתחלה, שום דבר בסיקור לא השתנה. ערבי שמקבל מכות מיהודי זה תמיד סיפור מנצח. הרבה יותר מנצח מסיפורו של הנער החרדי מבית שמש שלפני כמה שבועות נחשף סרטון שמראה כיצד שוטר מתנפל עליו ומשכיב אותו על הרצפה על לא עוול בכפו, ומשום מה הוא לא הצליח לעניין איש.
בדיוק מהמקום הזה אני לא קונה את הרגישות של כל מי שקפצו לכאוב את כאבו של אבו אלקיעאן. לא מאבק באלימות טורד את מנוחתם, לא פגיעה בערבים חפים מפשע מעניינת אותם, וגם לא סוגיות של מוסר וזכויות אדם. אראל סג"ל ידידי טבע את הנוסחה שלפיה יש כאלה שאצלם המוסר היהודי מתעורר רק כשיש ערבי בסביבה. עיתונאים ופוליטיקאים מתעניינים בחייו של בדואי רק אם יהודי פגע בו. אם אותו אבו אלקיעאן היה נרצח - לא מוכה, נרצח - על ידי שכן שלו ביישוב חורה, זה לא היה מביא אותם לפנות עבורו דקה במהדורה. בעצם למה לשחק ב"אם"?
השבט של מייסם אבו אלקיעאן, שמונה בין 2,000 ל־3,000 איש, מעורב בשנים האחרונות בסדרה ארוכה של רציחות, ורציחות שכנגד, מול משפחות שחיות בשכנות אליו. 12 גופות של חפים מפשע נספרו רק בשנים האחרונות בקרבות הללו.
מערכה אחת החלה כשבני השבט של מייסם רצחו צעיר מבני משפחת אלנבארי, רק משום שהמועמד בן המשפחה האחרונה ניצח את זה שלהם בבחירות לראשות המועצה. ארבעה אנשים שילמו על כך מאז בחייהם.
מערכה נוספת שמתנהלת בין בני אבו אלקיעאן לבני אבו סבית החלה אחרי שבן אבו סבית נכנס לחנות של בן אבו אלקיעאן, לקח פחית XL וסירב לשלם. התוצאה בקרב המוות הזה, בין שתי המשפחות, עומדת נכון להיום על 4-4. זוכרים? לא על מכות מדובר כאן וגם לא על ויכוח בשאלה מי ביקש תעודה ומי ענה לו, אלא על גופות. 12 גופות. 12 אנשים שנרצחו על שטויות במשך שנים ספורות בתוך יישוב לא מאוד גדול. נו, ושמעתם מישהו מתעניין בזה? שמעתם מישהו מכל אלה שעמדו השבוע עם שלטים בתל אביב והפגינו נגד פגיעה בערבים, שאכפת לו שאזרחים שגרים שעה מהבית שלו נופלים כמו זבובים רק כי הם שייכים למשפחה מסוימת? ברור שלא. כי כשערבים רוצחים ערבים ואין יהודי לבוא אליו בטענות, זה לא מזיז לאף אחד מהצבועים האלה.
זכויות אדם מעניינות אותם? כבוד האדם? תקשיבו טוב. מייסם זה, הוא בן לאמא פלסטינית. כל המשפחה המורחבת שלו, מהצד שלה, הם פלסטינים שגרים בבאני נעים שליד חברון. אמא שלו היא אישה שנייה שאבא שלו קנה. כן, הבדואים בנגב קונים את האישה השנייה שלהם ביהודה ושומרון. למה? גם כי שם אפשר לקנות נשים בזול. גם כי כשקונים אישה משם, להורים שלה אין גישה למה שנעשה פה ובעלה יכול לעשות בה כרצונו.
הילדים שלה, ממש כמו מייסם שעכשיו כולם דואגים לו, יהיו תמיד ילדים סוג ב' במשפחה. מזעזע, נכון? מתי לאחרונה זיהיתם שמישהו מארגוני זכויות המשהו פועל נגד זה? לא זיהיתם. למה? נגיד שוב, כדי שיהיה ברור. כי אין שם יהודים רעים שאפשר להפיל עליהם את האשמה. ולכן, כל עוד הערבים רוצחים אחד את השני, כל עוד הם משפילים את הנשים שלהם וכל עוד הם קונים אותן כמו אריזה של אבקת כביסה, זה בסדר גם אם זה קורה חמש דקות מבאר שבע. שימו יהודי אחד בשרשרת המזון הזו ותראו איזו מהומה מתעוררת.
עצימת עיניים
הצביעות הזו אינה רק נחלתם של פוליטיקאים ועיתונאים. גם למדינה על רשויותיה השונות, כולל רשויות המשפט, יש כללים שונים ליהודים וכללים שונים לערבים. המדינה אוכפת את חוקיה היכן שהיא יכולה, כלומר אצל היהודים. היכן שהיא לא יכולה, אצל הבדואים לדוגמה, היא בוחרת לעצום עיניים.
כמה ימים לפני יום השואה פרסם אחד מכלי התקשורת סיפור ולפיו אוניברסיטת בר־אילן "הודיעה לסטודנטיות שהיו אמורות לשיר בטקס יום השואה כי לא יוכלו לשיר". אחר כך התברר שהסטודנטיות כלל לא היו אמורות לשיר; שבאוניברסיטת בר־אילן נשים דווקא שרות בטקסים; שנשיא האוניברסיטה הרב דניאל הרשקוביץ משתתף בעצמו בטקסים שבהן שרות נשים; ושמדובר בטקס ספציפי אחד שאותו מנהלים אגודת הסטודנטים ורב הקמפוס, שכבר שנים מעדיפים שלא תהיה שירה, לא של נשים ולא של גברים.
דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, לא ספרה עד עשר לפני ששיגרה מכתב חריף בנושא למנכ"ל וליועץ המשפטי של המועצה להשכלה גבוהה. "הריני לפנות אליכם בדחיפות, בהמשך לפרסומים בכלי תקשורת שונים, לפיהם על פי החלטת אוניברסיטת בר־אילן לא תתאפשר שירת נשים בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אם נכונים הפרסומים, הרי שהחלטה זו איננה כדין".
על פני שניים וחצי עמודים הזכירה המשנה ליועץ את האיסורים בחוק, את העובדה שמדובר ב"אחד מהימים הקשים בלוח השנה הישראלי", את "הפגיעה הקשה והמקוממת בכבודן של נשים" ועוד ועוד. "הדברים צורמים שבעתיים בהקשר של יום הזיכרון לשואה ולגבורה", סיימה עוד בטרם ביררה אם הסיפור נכון, וגם הוסיפה הערה קטנה וחשובה בסוף. "לאור כל האמור נודה על קבלת התייחסות מטעמכם לדברים האמורים במישור העובדתי והמשפטי, ועל פעולה דחופה מטעמכם לתיקון העניין, ככל שיש בפרסומים אמת". אה, ואם אין בהם אמת? לא היה כדאי להרים איזה טלפון קטן ולבדוק לפני שמוציאים מכתבים כאלה? כנראה שלא.
לפני שנתיים הביכה זילבר את עצמה ואת משרד המשפטים בעוד התערבות פזיזה ומוזרה מהסוג הזה. זה קרה כשאחד מאתרי האינטרנט טען שמח"ט גבעתי אז, אל"מ עופר וינטר, העדיף שבאירוע שערך לחטיבה לסיכום מבצע צוק איתן ישיר הזמר משה פרץ ולא הזמרת שרית חדד, בגלל חיילים דתיים שמעדיפים להימנע משירת נשים. שעה אחר כך כבר התברר שמדובר בברווז עיתונאי, שבטקס הזה שרה ממילא להקה צבאית שיש בה גם זמרות, שליום הכיף של החטיבה שנערך יומיים אחר כך הזמין וינטר את הזמרת רוני דלומי, ושכל הסיפור מקורו בחיילי החטיבה שבחרו ללכת על פרץ ולא על חדד, לא בגלל המגדר שלו אלא בגלל ההעדפה המוזיקלית שלהם.
אלא שעד שהסיפור התברר כפלופ, כבר הספיקה דינה זילבר לנסח מכתב חריף לרמטכ"ל ולפרקליט הצבאי הראשי. "אם אכן נכונים הדברים, הרי שמדובר בהחלטה פוגענית, הסותרת את עקרון השוויון שבו מצוות כלל רשויות הציבור בישראל, ולפיכך מנוגדת לדין", כתבה על סמך כמה שורות שקראה באינטרנט. "מתן הכשר על ידי דרג פיקודי בכיר ביותר לפרקטיקה של הדרת נשים, לפרקטיקה של הקצנה ובידול באירוע של חטיבת גבעתי, שסימלה מאז ומתמיד את כור ההיתוך של החברה הישראלית, פוגע ברגשותיהם של חיילים וחיילות רבים, ואף של מעגלים רחבים בחברה הישראלית האזרחית המשקיפים בדאגה על המרחבים הציבוריים המשותפים ההולכים ומתכרסמים". כאמור, זמן קצר מאוד עבר לפני שהתברר שמדובר בסיפור שאין בו דבר, לא בו ולא במכתב הנמהר שחיברה זילבר.
זילבר, כמובן, לא מתעקשת סתם. מדינת ישראל מקפידה מאוד לא להדיר נשים במרחב הציבורי. מדינת ישראל גם מקפידה מאוד על כבודן של נשים. כלומר, איפה שהיא ודינה זילבר יכולות להתערב בלי שיזרקו אותן לכל הרוחות.
לפני שנתיים פרסמה זילבר ב"הארץ" את האני מאמין שלה בנושא, כ"ממונה מטעם היועץ המשפטי לממשלה ליישום הדוח המשרדי למניעת תופעת הדרת הנשים", והסבירה מה מפריע לה. "שלטי פרסום שבהם דמותה של הדוגמנית מושחרת בגסות אלימה; חגיגת מימונה במימון עירייה המגבילה את ההשתתפות בה לגברים בלבד; תחנת רדיו שכמעט כל מרואייניה הם גברים וגם קולן של שרות ונושאות תפקידים בכירים מעוות בה בטרם שידור; קווי אוטובוס שבהם נשים מיועדות לעלות רק בדלת האחורית; איסור על מעבר נשים במדרכות מסוימות באירועים המוניים; סניפי קופות חולים נפרדים לגברים ולנשים". וגם זה: "מניעת אפשרות מנשים להספיד את יקיריהן בלוויות".
ברוח הזו יצאה רק לפני חצי שנה הנחיה מפורשת האוסרת להפריד בין גברים ונשים בבתי עלמין. אלא מה? שבכל המגזר הבדואי, בבתי עלמין שהמדינה מממנת ומתקצבת, נשים לא יכולות להשתתף בהלוויות. אסור להן. אם ילד בן 4 הולך לעולמו, אמא שלו ואחותו לא יכולות להיות נוכחות בלוויה. למה? כי הן נשים. ראיתם פעם את "הממונה מטעם היועץ המשפטי לממשלה ליישום הדוח המשרדי למניעת תופעת הדרת הנשים" מתערבת בעניין? כותבת עליו מאמר ב"הארץ"? מול החרדים קל לה. מול אוניברסיטת בר־אילן היא גיבורה. מול הבדואים - דום שתיקה.
"האם ההשתתפות בשיח ובעשייה הציבורית באמת פתוחה לכלל אזרחי המדינה, או שנגזר על חלק נרחב מהם לרדת לשוליים ולצמצם את עצמם כדי לא להפריע בנוכחותם לשלוות שאר הציבור?", היא שאלה באותו מאמר. ובכן, גברת זילבר, יש בנגב מגזר שמונה מאות אלפי אנשים שבו לוקחים אישה שנייה בניגוד לחוק. לא לוקחים, קונים. והאישה הזו היא סוג ב'. היא והילדים שלה. מלחמה בתופעת הדרת נשים? הצחקת את לקיה ואת כסייפה.
אגב, במגזר הבדואי הסיפור הזה לא נגמר רק בהפרדה בין נשים לגברים. במגזר הבדואי, זה של אזרחי ישראל, של אלה שגרים בינינו ומחזיקים בתעודת זהות כחולה, יש במערכת החינוך הפרדה מובנית על בסיס שבטי. כשבעמנואל החרדים מפרידים בין ספרדים לאשכנזים, משרד החינוך ובית המשפט נעמדים על הרגליים האחוריות. אצל הבדואים, מסתבר, מפרידים ברשות ובסמכות.
מה זה אומר? זה אומר שביישוב מולדה יש שני בתי ספר צמודים, אחד של שבט אל־אטרש ובני החסות שלהם ואחד של כל השבטים שמסביב. ומה קורה אם משפחה אחת מעוניינת להעביר את הילד שלה לבית הספר הסמוך כי הוא נראה לה כזה שמעניק חינוך טוב יותר? בדיחה טובה. גם המנהל, זה שהמדינה ממנה, ייבחר תמיד על בסיס שבטי. כך בחורה, כך ברהט, כך בכל מקום.
בגני הילדים, אגב, יש ירידה לרזולוציות נמוכות עוד יותר. לכל משפחה ישנם גני הילדים שלה ואין לערבב. מה אפשר ללמוד מזה? שהמדינה עושה אבו עלי איפה שהיא יכולה ובורחת מאיפה שהיא לא יכולה.
בחסות משטרת ישראל
חזרה לשבט אבו אלקיעאן, שבטו של מייסם שהוכה השבוע ב"סופר יודה", ולסדרת הרציחות שבינו לבין שבט אלנבארי.
כמה ימים אחרי הרצח הראשון, לפני כמה שנים, נסגרה עסקה ראשונית של הפסקת אש שאותה חשפתי כאן בעבר. מדובר בהסכם שמגדיר למי מותר לרצוח את מי והיכן, וכמו הסכמים אחרים מהסוג הזה הוא נעשה, עד כמה שהדבר נשמע בלתי נתפס, בברכתה של משטרת ישראל.
מה יש בהסכם? ובכן, בני משפחת אלקיעאן מתחייבים בו, חוץ מתשלום כספי כבד כדי לפדות את חייהם, לעוד כמה עניינים. "ישמור אבו אלקיעאן על אי כניסה לשכונות אלנבארי, לנצח, לא ברגליו ולא ברכבו. ואם יעשה זאת אחד מאנשיו אפילו במקרה, ויפגוש אותו אחד מאנשי משפחת אלנבארי ויהרגהו, לא תהיה נקמה ממשפחת אבו אלקיעאן".
על בני אלקיעאן נאסר עוד לנסוע ברכביהם של מי מיריבי אלנבארי, וכן להיכנס לבית הספר התיכון המקיף על שם יצחק רבין, לא כתלמידים ולא כמורים. בנוסף, נאסר עליהם להיכנס לנצח לקופת חולים, לתחנה לבריאות המשפחה, לבניין המועצה המקומית, לדואר, לבניין בית הקשישים, למפעל הפיס ולספרייה.
ואם נראה לכם שמדובר בעניין פרטי שבין שתי משפחות מסוכסכות, אתם טועים. מדינת ישראל הייתה צריכה לארגן לבני אבו אלקיעאן בית ספר אחר, סניף דואר אחר וקופת חולים נפרדת. כי אלה החוקים שם, הרחק מכביש ירושלים־תל אביב. ובכל סולחה כזו שנחתמת, וסביב כל הסכם כזה שקובע למי מותר להרוג את מי והיכן, ובכל אירוע שבו שוחטים בסוף כבשים ולוחצים ידיים, נמצאת משטרת ישראל שמעניקה את חסותה.
אבל כפי שכבר אפשר להבין, זה לא מעניין איש מכל אלה שצעקו השבוע על הפגיעה במייסם אבו אלקיעאן. לא זה ולא השפלת הנשים ולא ההפרדה בבתי עלמין ולא החלוקה לשבטים בבתי ספר ולא הרציחות. כי אם אי אפשר להסביר שמשהו דפוק אצלנו, היהודים, אז אין בזה עניין ציבורי.