1. אף אחד לא בא
זה היה אחד הטיוחים המרהיבים בהיסטוריה הפוליטית־משפטית שלנו. יועץ משפחתי לממשלה שלא מעוניין לחקור ואחר כך גם מבקר מדינה (הנוכחי) שמועל בתפקידו ומדיח את החוקר הראשי שלו (נצ"מ נחום לוי) רק בגלל דרישות ראש הממשלה. המבקר מונה על ידי ראש הממשלה (אחרי אודישן קפדני במעון ברחוב בלפור), היועץ היה הסנגור של ראש הממשלה ורעייתו. אני קובע כאן חד־משמעית: המשטרה לא חקרה את פרשת "ביביטורס" מעולם. היא עשתה כמה פעולות נרפות כדי לצאת ידי חובה, וזהו.
תנ"צ אפרים ברכה ישב מול אודליה כרמון, אשת מפתח בפרשה, ופשוט לא רצה לשאול אותה שום דבר. כשכרמון השתמשה במילה "ביבי", הוא תיקן אותה מיד ל"תקראי לו ראש הממשלה, או מר נתניהו". עדי מפתח אחרים (עדות אחד מהם תפורט תכף) לא זומנו כלל. ראיות שהוצגו וסופקו למשטרה, לא טופלו. זה סיפור אמיתי לגמרי. הייתה הוראה חד־משמעית לחוקרים, והייתה גם רוח המפקד: תעיפו את זה מכאן. זה לא מעניין. כשח"כ יואל חסון שיגר מכתב ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, בדרישה לחקור את נסיעות נתניהו, מזוז סירב. אין מקום לחקירה, קבע. פרשה דומה (חמורה הרבה פחות) אצל אולמרט, "ראשונטורס", נחקרה במרץ רב.
"ביביטורס" היא פרשה שבה יש חומר לשלוש חקירות פליליות לפחות. מה שהוצג בתחקיר של רביב דרוקר בערוץ 10 היה חמור בהרבה מתחקירי עבר דומים שהובילו לחקירות פוליטיקאים ולעונשי מאסר. ההבדל בין הפרשה הזו לאחיותיה היה פשוט: הפעם ראש הממשלה המכהן נקט פעולות מנע. הוא התגנב אל מעבר לקווים והשתלט על עמדות המפתח של מי שאמורים לבקר ולחקור אותו. כמה פשוט, ככה גאוני. עוד רבות ידובר ויסופר בפרשות הללו.
הנה דוגמה אחת (מני רבות מאוד). פרסמתי אותה לפני כחמש שנים. הייתי בטוח שבעקבות הפרסום תגיע גם המשטרה, או לפחות המבקר. אפס, אף אחד לא הגיע. העד שמסר לי את הפרטים שתקראו מיד, הוא האיש שטיפל בהם וביצע אותם בשטח, מטעם הבונדס, עבור המשפחה הקיסרית. זו אינה עדות שמיעה או יד שלישית. זו יד ראשונה, אפס קילומטר, מרופא. הוא יושב בביתו וממתין כבר חמש שנים שמישהו מרשויות החוק המרקיבות במדינת ישראל יבוא ויואיל לשמוע אותו. אם שם המשפחה הנדון כאן לא היה נתניהו, זה היה קורה. אם השם היה "ליברמן", או "דרעי", או "אולמרט", הם היו באים בריצה, דחופים ובהולים, מאיימים ומלחיצים ומעידים בעדות מוקדמת ומשקיעים מיליונים.
2. או לה לה
אז ככה: אנחנו ב־2004. נתניהו שר אוצר. ארגון הבונדס נמצא בתחומי סמכותו. שר האוצר הוא הממונה על הבונדס. הוא מעביר לסניף הבונדס באירופה הוראה חד־משמעית: המשפחה רוצה לצאת לחופשה יוקרתית בצרפת. דרום צרפת. נא לארגן איזו הרצאה לתורמים יהודים ביום הראשון או האחרון של החופשה, ולממן הכל. לכולם. כולל שרה והילדים. באיזה מלון חשקה נפשה של משפחת נתניהו? "הוטל דה פריז".
כנסו רגע לאתר של המלון הזה, במונטה קרלו. זהו אחד המלונות היקרים ביותר באירופה. בתקופה ההיא, אומר העד שעסק בארגון החופשה הזו, הוא נחשב למלון הכי יקר באירופה. ולא חסרים מלונות יקרים באירופה. לשם ביבי ושרה רצו לנסוע, על חשבוננו. בכיר הבונדס שטיפל בעניין כמעט התעלף. "למרבה המזל", סיפר לי, "בדקתי והתברר לי שאין מקום במלון הזה בתאריכים המבוקשים. פשוט לא היה מקום. זה הציל לנו הרבה כסף". במשפחת נתניהו לא אמרו נואש. "הוטל דה פריז" אאוט? אז שיהיה "עז הזהב". המלון ממוקם בעיירת הנופש הציורית Eze, הוא אחד היקרים באירופה, ממוקם בראשו של צוק נישא. כנסו לאינטרנט להתפעל קצת (château de la chevre d’or).
כן, המלון יקר להחריד. עלות החופשה המבוקשת של משפחת נתניהו מתעופפת במסדרונות הווירטואליים של הבונדס מהסניף האירופי לצפון אמריקה, ומשם לירושלים, ללשכת השר האחראי, שר האוצר נתניהו, שממשיך לדרוש את החופשה הזו בדיוק. מישהו מהבונדס שם נפשו בכפו ומרהיב עוז להסביר לשר שהבונדס לא יוכל לעמוד במחירים כאלה. מה גם, שאין כאן אירוע של הבונדס שאליו מזמינים את נתניהו. אין כאן יוזמה של הבונדס. יש כאן יוזמה של נתניהו לצאת לחופשה פרטית עם משפחתו, שעליה מנסים לתפור בתפירה גסה "הרצאה" למען הבונדס. אין באזור שבו ממוקם המלון ריכוז יהודים, אין שם רוכשים פוטנציאליים של איגרות חוב של הבונדס.
מה עושים? מביאים. כדי להכשיר את השרץ, מצליחים לקושש ולהביא יהודים מרחוק, כדי שישמעו את נתניהו ביום האחרון של החופשה (ביום הראשון, ככל הידוע, הוא הרצה באזור שדה התעופה). בעניין המימון, בסופו של דבר מושגת פשרה: הבונדס יכסה את מחצית העלות של שהות המשפחה במלון, ואת כל ההוצאות הנלוות, שהתבררו בדיעבד כלא פחות אסטרונומיות (טיולים, לימוזינות, מסעדות וכו').
בכיר הבונדס שהגיע למלון כדי "להכין" את הגעת בני הזוג סיפר לי שהרגיש כאילו הוא נכנס לארמון של קיסר רומאי. בנימין ושרה דרשו את הסוויטה המלכותית, שאליה צמודה גם בריכה פרטית מפוארת. דרשו וקיבלו. נשכרה גם סוויטה סמוכה למאבטחים. על חשבוננו, כמובן. כדי למנוע בעיות, סוכם כי בני הזוג נתניהו יעזבו את המלון בשעה אחת בצהריים ביום העזיבה, כי הסוויטה הייתה מיועדת לעבור ללורד בריטי ובת זוגו. לדרישת הגברת נתניהו סוכם שאם תרצה תוכל לנוח בסוויטה של המאבטחים, שלה הושג צ'ק אאוט מאוחר.
ביום העזיבה, בשעה אחת בצהריים, לא דובים ולא נתניהואים. הם היו בכלל במסעדה במונקו. לורד בריטי? שטויות. האירופים האלה, הם עדינים. שיחכו. הנהלת המלון חשבה אחרת. צררו את חפציהם של בני הזוג המלכותי והעבירו אותם לסוויטה של המאבטחים. באמצע המהומה חזרה המשפחה הקיסרית. נתניהו ניגש לסלק את מחצית החשבון. פרצה מהומה אדירה, שבמרכזה הגברת. התשלום היה גבוה והיא החלה לצווח שזה יאלץ אותה למנוע מזון מילדיה. היא גם עוררה סקנדל לבעלה הנבוך, שהתמודד באותם ימים עם שביתת פועלי נמל. "חבל שלא הלכת לעבוד בנמל, היינו יכולים לעמוד בתשלומים האלה", אמרה לו.
המהומה התמקדה בשני בקבוקי יין יקר להחריד שבני הזוג הזמינו, ועכשיו דרשו להוציאם מהחשבון שלהם ולהעבירם לבונדס. מנהלת המלון הגיעה. האירוע עלה לטונים גבוהים. היה מביך מאוד. לימים אמרה המנהלת (שנפטרה ממחלה קשה לפני כמה שנים) שלא עברה חוויה כזו מעולם. היא הגיעה לגילה המופלג בלי שידעה שיש דברים כאלה.
בינתיים אמור היה נתניהו לשאת את ה"הרצאה" בפני הקהל של הבונדס. הוא לא רצה שהאירוע יתקיים במלון, כדי לא לנקר עיניים, אבל זה היה מאוחר מדי. חלק מהמוזמנים כבר באו. ההרצאה עברה מצוין (את זה הוא יודע לעשות), והמשפחה, עם הכבודה והגינונים המלכותיים, עזבה לכיוון שדה התעופה. שם פרצה שערורייה חדשה. הגברת נתניהו רצתה החזרי מס. החלה התרוצצות, פרוצדורות בוטלו ובירוקרטיה נעקפה, עד שהגענו למעמד הצגת הקבלות. אלא שהתברר כי מדובר בהוצאות מנסיעה קודמת. מבוכה נוספת, וממריאים. האיש שארגן את כל זה, כאמור, לא זכה עדיין לפגוש מי מחוקרי המדינה או שומרי הסף שלה.
וזו הייתה רק דוגמית קטנה מאוצר ענק של נסיעות מופקרות שתמיד ממומנות באמצעות קומבינות אינסופיות, צרור גדול של "תורמים" זרים ומה לא. השבוע פרסמתי כי נתניהו, שנבהל מפרשת "ראשונטורס" של אולמרט, החזיר בבהלה לאל־על עשרות אלפי שקלים בצ'ק אישי שהביא אחד ממקורביו למנכ"ל חיים רומנו. מדובר בכספי הנקודות שצבר בנסיעותיו הרשמיות, שנוצלו לרכישת כרטיסי טיסה לשרה והבנים. זה אסור על פי דין. את אולמרט רדפו על זה עד צוואר. אצל ביבי, איש לא טורח לבדוק.
שמעתי את תגובותיהם השונות של עורכי דינו של נתניהו השבוע. אחד מהם טען שנתניהו לא מינה את נשיא הבונדס דאז, יהושע מצא, ולכן לא היה כאן סוג של יד רוחצת יד. כמו כן נטען שהבונדס הוא גוף סטטוטורי ולשר האוצר אין אפשרות לקבוע או לנהל אותו. שטויות במיץ עגבניות. חזרתי לעד שלי, שהיה בכיר מאוד בבונדס, והוא אמר לי את זה: "נשיא הבונדס לא יכול להעביר גפרור מקצה השולחן לקצהו השני, בלי שר האוצר. כל ילד יודע את זה".
3. קשר השתיקה
היה עצוב לקרוא השבוע את דוח מבקר המדינה יוסף שפירא. לא רק בגלל מה שנחשף בו. המאמצים העלובים של המבקר לרצות את ממניו ("שרים אחרים נהגו כך") מעוררים תחושת קבס קשה. אגב, שרים אחרים לא נהגו כך. במאמץ נואש להקל על נתניהו לאחר שידור "ביביטורס", הוחלט שהמבקר יבדוק את נסיעות שרים וח"כים אחרים. ובכן, הכל נבדק. לא נמצאה שום תופעה שמזכירה במשהו את מפעל הנסיעות של המשפחה הקיסרית. מישהו זוכר מבקר שהשחיל, לטקסט הביקורת, גם תירוצים ונסיבות מקילות ("גם אחרים נהגו כך"...)? ומדוע המבקר שלף מהדוח את הנסיעות שאותן העביר לבדיקה פלילית אצל היועץ מנדלבליט? כדי לחסוך משולחו (נתניהו) עוד מבוכה?
מהדוח עולה שאין לראש הממשלה שלנו (אז הוא היה שר אוצר) כרטיס אשראי. כמה פנטסטי. מה הפלא שראש לשכתו, יחיאל לייטר, משלם כעשרת אלפים שקל עבור כרטיסי טיסה למשפחה במקומו. לייטר בכלל לא זכר את זה בעדותו הראשונה. רק אחר כך "נזכר" וטען שביבי החזיר לו את הכסף במזומן. שזה, כמובן, אפילו לא מצחיק. אפרופו מזומן, לאן נעלם הסיפור (המדויק) על דדי גראוכר, אחד ממקורבי נתניהו, שבא ללשכת נתניהו עם סטיפה של שטרות של מאות דולרים, נתן אותה לנהג של ביבי ואמר בקול רם, לעיני כמה וכמה עדים, "זה בשביל הבוס"? מישהו חקר את זה? התשובה: לא. טייחו את זה, מסמסו את זה, בסמכות, ברשות, ברוח המפקד ובהוראות מפורשות מלמעלה.
שיא הגיחוך מגיע עם הסלוגן הקבוע של תגובת נתניהו: "במשך השנים סרקו את בני משפחת נתניהו במסרקות ברזל, ולא מצאו כלום, כי אין כלום". לא רק שזה מצחיק, זה גם לא נכון. היו שנים שבהן נסרקו בני הזוג נתניהו במסרקות. מוטי גילת הביא בזמנו, כשעוד היה מותר לו לכתוב על נתניהו, ממצאים יפים בפרשת עמדי והמתנות, שמהן יצאה חקירת משטרה (כשלמשטרה היה מותר לחקור) ומסקנה חותכת: יש ראיות וצריך להגיש כתב אישום. ממצאי המשטרה היו חד־משמעיים. גם פרקליטת המדינה חשבה כך וכתבה דברים קשים על התנהלות המשפחה הקיסרית. רק החמלה שחש היועמ"ש דאז, אליקים רובינשטיין, מנעה הגשת כתב אישום. רובינשטיין לקח בחשבון שנתניהו הובס בבחירות ופרש מהמערכת הפוליטית, ואולי די בכך. במקום כתב אישום, הוא פרסם דוח ציבורי חריף. אבל רובינשטיין טעה. נתניהו לא פרש. הוא יצא לפסק זמן, וחזר. משנת 2009, אין מי שיסרוק את נתניהו. הוא חזר לפוליטיקה והשתלט על המדינה. זו עובדה.
רביב דרוקר פרסם השבוע פירוט מדויק של פרשת הטיוח הזו. הוא גם סיפר איך נרדף על ידי נתניהו במהלך השנים, עד צוואר. איך ניסו לפטרו ולסגור לו את הערוץ ומה לא. סיפור דומה שמעתם גם ממני, בעמודים הללו, במהלך השנים. במקרה שלי, הם גם הצליחו פה ושם. שנינו, רביב ואני, נלחמים כבר כמה שנים בשליחיה הדחופים של הגברת נתניהו, שמנסה בכל דרך אפשרית לפגוע בנו. בעלה לא רק יודע ושותק, הוא גם מגבה את זה ומפעיל את המערכת מכוח סמכותו.
לא מעט אנשים במערכת מכירים את הפרטים והעובדות. חלקם משתפים פעולה, חלקם שותקים, או מנסים להתעלם. מה הפלא שהדבר הכי קדוש לנתניהו הוא משרד התקשורת. מה הפלא שהסעיף הכי חשוב בהסכם הקואליציוני החדש בין נתניהו לליברמן היא "התיישרות" של ליברמן עם נתניהו בכל נושאי התקשורת והתחייבות לא לתמוך עוד לעולם ביוזמות לסגירת "ישראל היום". מה הפלא שנתניהו מסרב, בינתיים, לדרישת היועמ"ש להפסיק לעסוק בענייניו של שאול אלוביץ', הבעלים של בזק וגם הבעלים של אתר חדשות פופולרי. לפיתת החנק של נתניהו את התקשורת היא איום ממשי וישיר על חופש הביטוי והדמוקרטיה. כולם יודעים, ושותקים.
4. הגנון לביטחון לאומי
נפתלי בנט מבוצר בדרישתו: הבית היהודי לא יצביעו בעד צירוף ליברמן לממשלה עד שנתניהו ייעתר לדרישה למנות מזכיר צבאי לשרי הקבינט המדיני־ביטחוני, להנהיג נוהל של סמינריונים והשתלמויות לחברי קבינט, "לחפוף" חברי קבינט חדשים ובאופן כללי להפסיק להתייחס לקבינט כפורום שחרור לחצים ולהפנים שמדובר במוסד הממלכתי הישראלי החשוב ביותר, המפקד העליון של צה"ל, הפורום שמחליט על יציאה למלחמה וגוזר את גורל החיילים והמדינה.
זוהי דרישה מוצדקת מאין כמותה. הסירוב המזלזל של נתניהו לדון בה מעיד עליו יותר מכל. מבחינתו, כל הקשקוש הזה של ממשלה, קבינט, מוסדות ממלכתיים, שומרי סף ורגולטורים מיותר לגמרי. הרי כבר סוכם שמדובר במשטר קיסרי, אז למה מבלבלים לו את המוח. הבעיה היא שבמהלך צוק איתן, וגם בפארסת התקיפה שלא הייתה באיראן, נחשפה ערוותו של נתניהו לעין העולם כולו. בישראל אין תהליך קבלת החלטות מסודר, אין ניהול מקצועי, אין כלום חוץ מהתנהלותו התזזיתית של נתניהו.
במקום להגיד לבנט כן ולצאת גדול, העדיף נתניהו לעשות מה שהוא יודע הכי טוב: להסית, לסכסך ולנצל את משאבי המדינה לצורך זה. השבוע הבליח בערוץ 2 טיפוס בשם יעקב נגל, מ"מ ראש המטה לביטחון לאומי, כדי לציין ששרי הקבינט לא תמיד קוראים את החומר שהמטה מכין עבורם לקראת ישיבות הקבינט. בראבו. בואו נשים דברים על דיוקם: ראשית, למה אין ראש למטה לביטחון לאומי? מאז שיוסי כהן עזב ועבר למוסד, לא טרח נתניהו למנות מחליף. מינויו של אבריאל בר־יוסף נתקע והמטה מתנהל בלי מנהל, בדיוק כמו לשכת ראש הממשלה (השבוע, סוף־סוף, זכתה הלשכה במנהל. יועץ תקשורת עוד אין, כמו גם סדרה ארוכה נוספת של בעלי תפקידים).
המטה לביטחון לאומי הוא גוף זניח, צדדי, שמעולם לא הצליח לבצר לעצמו את מעמדו. הוא לא זוכה לשיתוף פעולה משאר גופי הביטחון העוצמתיים של המדינה, לא נלקח בחשבון בדיונים הביטחוניים ואף אחד לא באמת סופר אותו. כנגזרת מכל אלה, גם החומרים שמכין המטה לשרים לא באמת רציניים. אם המטה לביטחון לאומי כזה יעיל ופעיל, מדוע אף אחד שם לא טרח לעדכן את שרי הקבינט בבעיית המנהרות טרם פרוץ צוק איתן? העובדה שראש הממשלה אילץ פקיד ממלכתי במטה לביטחון לאומי לעלות לשידור טלוויזיה ולהתערב בוויכוח פוליטי מרתיחה. זהו מעשה שלא ייעשה, ושפת הגוף של נגל באותו ראיון שידרה את מצוקתו. אבל הכל כשיר כדי לדפוק את נפתלי בנט החצוף.
אגב, בנט דורש את הדרישה החשובה הזו מאז המו"מ הקואליציוני שהתנהל לפני שנה וחצי. מכיוון שהבית היהודי הצטרפה ברגע האחרון לקואליציה, הבטיח לו נתניהו שיטפל בזה אישית וידאג שזה יקרה. הוא, כמובן, לא קיים את הבטחתו, למרות הפצרות חוזרות ונשנות של בנט לאורך השנה האחרונה. נתניהו באמת הפנים שהוא קיסר שלא חייב דין וחשבון לאף אחד. בטח לא לקבינט. איך יכול להיות שכל כתב צבאי ייהנה מנגישות כמעט מיידית לקצינים ומפקדים, יקבל מצה"ל אינספור השתלמויות, סמינרים, ימים סגורים ביחידות מסווגות ושאר עדכונים חשובים ורגישים, בעוד שרי הקבינט נתונים לגחמותיו של ראש הממשלה שהקים חומת אש בינם לבין האינפורמציה?
ועוד שאלה קטנה, אחרונה: איך יכול להיות שהמבקר קובע ששרי הקבינט לא עודכנו ולא ידעו ולא הוזהרו בעניין המנהרות, אבל פוטר מאשמה את האחראי הישיר? את לוח הזמנים וסדר היום של הקבינט קובע ראש הממשלה, ואין בלתו. הוא יצא נקי (גם) מהסיפור הזה.
5. הדרך השלישית
משה (בוגי) יעלון מגשש את דרכו באזרחות. עשרות שנים בילה האיש במערכת הביטחון, זו כבר הפעם השנייה שהוא נפלט ממנה בהפתעה, טרם זמנו. יעלון צרוב בתחושת עלבון (מוצדקת). הוא יצטרך להתלבט בין שתי אופציות: בניית פלטפורמה פוליטית חדשה יחד עם אנשים כגדעון סער ומשה כחלון, אפשר לצרף לשם את אורלי לוי־אבקסיס, דן מרידור וכאלה. זה יכול להיות שחזור של הליכוד ההיא, של בגין (האב והבן) ומרידור ומילוא ולוי, הליכוד שאיחדה במקום לפצל, שדבקה בערכים ליברליים, שלא תקפה את הדמוקרטיה ולא התלהמה. האופציה השנייה שלו היא להצטרף ליש עתיד.
בשני המקרים, תהיה בעיה לקבוע מי יהיה במקום הראשון ברשימה. הסיכוי שלפיד יוותר על המקום הראשון ביש עתיד דומה מאוד לסיכוי ששרה נתניהו תרשה לבעלה לטוס לאנשהו לבד. אף ילד מפונק לא יוותר על צעצוע שבנה לעצמו, מה גם שלפיד מתחיל להריח את ריחו המשכר של כס ראש הממשלה. גם אצל סער וכחלון תהיה מהומה לא קטנה סביב ההנהגה. יעלון רואה עצמו אלטרנטיבה מיידית וממשית לראשות הממשלה. מבחינת ניסיון מצטבר ורזומה, הוא צודק.
תהיה גם דרך שלישית. להערכתי, לא בטוח שנתניהו יתמודד בראש הליכוד בפעם הבאה. לא בטוח שהפעם הבאה תהיה ב־2019. הרכבת הפלילית יצאה מהתחנה ואני לא בטוח שהפעם יהיו מספיק כוחות שיבלמו אותה. היועמ"ש מנדלבליט מפגין עצמאות מרשימה, שבאה השבוע לידי ביטוי גם בהחלטתו שאסור לנתניהו לעסוק בענייני בזק ושאול אלוביץ' בשבתו כשר התקשורת (בעקבות תחקיר מקיף של גידי וייץ ב"הארץ"). גם הצהרתו של מנדלבליט שסיפור "ביביטורס" ייבדק בדיקה יסודית ונחושה לא אמורה להוסיף בריאות לנתניהו.
6. הנחת סלב
ביום שישי האחרון התראיין שר הביטחון לשעבר אהוד ברק ב"שישי" עם אילה חסון בערוץ 10 (גילוי נאות: גם אני ישבתי באולפן כחבר קבוע בפאנל). זה היה ראיון מרתק, נוטף כריזמה ואמירות נחרצות על הפאשיזם שמתחיל לבעבע בקרבנו. ברק תמיד היה חזק בראיונות. דמותו, בשידור לוויין מארה"ב, מגודלת זקן עבות ואש בעיניים, נשמעה ונראתה לפרקים כגרסה מוקטנת של הנביא ירמיהו.
אחרי הראיון עסקנו במהומה הפוליטית, ואחד מחברי הפאנל הזכיר שוב את הקשר בין שר הביטחון המיועד אביגדור ליברמן לבין מרטין שלאף, איל ההון היהודי־אוסטרי. ליברמן מוגדר כאיש המושחת ביותר בפוליטיקה הישראלית לדורותיה על ידי מרבית עמיתי בתקשורת. יכול להיות שבצדק. אין לי מד שחיתות ולא יצא לי לעסוק בפרשיותיו של ליברמן. מצד שני, עסקתי פה ושם בענייניו של אהוד ברק.
מכל ענייני מרטין שלאף במהלך השנים, רק פעם אחת הוכח שהאיש העביר כסף, ממש כסף מזומן, לפוליטיקאי ישראלי. זה פורסם כאן, בעמודים האלה: במהלך קמפיין הבחירות ב־1999 העביר שלאף לאהוד ברק 600 אלף דולר. מטרת הכסף הייתה לממן את מטה "הסיבוב השני", למקרה שיידרש סיבוב בחירות נוסף בין נתניהו לברק בבחירה הישירה לראשות הממשלה (בגלל השתתפותו של יצחק מרדכי). בסופו של דבר, לא היה סיבוב שני. מרדכי פרש מהמרוץ ברגע האחרון וברק הביס את נתניהו בסיבוב הראשון. שלאף לא קיבל את הכסף בחזרה עד היום, אף על פי שביקש.
אני שואל את עצמי איך יכול להיות שדווקא כשזה מגיע לברק, שלאף מתפוגג. למה עמיתי המכובדים, האמיצים והמקצועיים (זה נאמר ברצינית, ללא בדל ציניות), עושים בכל פעם מחדש את הנחת הסלב הזו לאהוד ברק, האיש שהציף ב־1999 את ישראל בעשרות רבות של מיליונים שחורים משחור, באמצעות רשת מסועפת של עמותות קש. אם התירוץ הוא שבסוף לא היה כתב אישום, אפשר להגיד את אותו הדבר על ליברמן, לא? ולמה כשלבת של ליברמן יש חברה שמקבלת כספים מכל מיני גורמים זה הופך לחקירה פלילית ממושכת, אבל כשפירמידת החברות של ברק עוברת לבנותיו וכספים ממשיכים לזרום גם כשהוא שר ביטחון, לא קורה שום דבר?
אגב, אותו מרטין שלאף, ששמו הפך להגדרה חלופית לשחיתות, הוא האדם האחרון שפגש את יצחק רבין, בביתו, לפני הרצח ההוא. לא רק ליברמן, רמון ודרעי חברים שלו, גם רבין היה. חוץ מהפיכתו של שלאף לאויב המין האנושי והסמל האולטימטיבי של שחיתות באשר היא, הוא גם יהודי, ציוני, תומך נלהב בתהליך השלום ואוהב ישראל. מעולם לא פגשתי את שלאף, אבל אם אי פעם אצטרך לבחור בינו לבין שלדון אדלסון, לא תהיה לי דילמה.
7. מקושש הקרדיטים
אפרופו אשכנזים: השבוע נקלט נתניהו במיקרופונים של מצלמות הטלוויזיה מעיר לשר האנרגיה יובל שטייניץ ש"אפשר לתת גם לראש הממשלה קרדיט בעניין מתווה הגז". האזנה חוזרת להקלטה מגלה ששטייניץ, באופן לא אופייני, לא זרם עם נתניהו והתעקש לא לתת לו קרדיט. כנראה נמאס לו. שטייניץ צודק. מי שהגה את מתווה הגז זה הוא, מי שהשחית עליו את הבריאות והאנרגיה לאורך חודשים טרופים, זה הוא. ואז מתערב באותה שיחה שנקלטה במצלמות ומיקרופונים קול נוסף ואומר "אולי ניתן את הקרדיט לבוז'י הרצוג?".
בערוצי הטלוויזיה שדיווחו על הסיפור נאמר שהקול הנוסף הזה שייך למ"מ מזכיר הממשלה אריה זוהר. ובכן, לא נכון. זה אריה, אבל דרעי (מכלוף). הוא אמר את זה בצחוק, כשהבין את גודל האבסורד שמגולם בראש ממשלה שגוער ללא הרף בשריו ומנסה לקושש מהם קרדיט. טוב לדעת שאף על פי שגם נגדו יש חקירה מתמשכת, חוש ההומור הבריא של דרעי לא נפגם. אולי אפילו להפך.