אחד משותפיו לספסל הלימודים בארצות הברית של נתניהו סיפר פעם שביבי היה עומד שעות מול המראה ומתאמן בתנועות מוזרות, שנראות כמו תנועות קרטה או תורת לחימה אחרת, לצורך המרצה עצמית. כשהגיע ארצה ב–1988 והצטרף לליכוד, הוא היה משלהב את עצמו בתנועות דומות מול מצלמה, לפני שהקליט תשדירי בחירות. הוא לימד כמה מנסיכי הליכוד לעשות תנועות דומות. הוא סיפר שזה מסייע לביטחון העצמי, זה מכניס לאווירה הנכונה, זה מזרים את האדרנלין. הוא יכול לשבת שקוע בעצמו, לכאורה רדום ומנותק, אבל כשיזהה את הנורה האדומה מעל מצלמת הטלוויזיה נדלקת, הוא ישתלהב בבת אחת, יחליק לתוך דמותו וישרוף את המסך.
יותר מכל דבר אחר, הוא שחקן. גדול השחקנים הפוליטיים בישראל, ואולי בעולם כולו. הוא יודע לשחק כל תפקיד, בכל רגע נתון. רק בשבוע שעבר קיבלנו הדגמה מופלאה ליכולתו זו. רגע אחד הוא פלירטט עם בוז'י הרצוג במו"מ מרתוני, כעבור שנייה הוא כבר נחת בין זרועותיו של אביגדור ליברמן. הוא יכול היה למכור עסקה עם הרצוג באותה מידת הצלחה שבה הוא מוכר דיל עם ליברמן, ומדהים עוד יותר, בו זמנית. הוא יתייצב שם, עם הבריטון הרהוט, המבט האלכסוני למצלמה, השכנוע הפנימי הסוחף וחצי חיוך (על חשבוננו). הוא משביח עם השנים, מוסיף יכולות חדשות, מתעדכן. השבוע, אחרי שדילג בטבעיות מהרצוג לליברמן, הוסיף להטוט חדש, נדיר, מין צוקהרה כפולה: בעודו מצרף את ליברמן לקואליציה, הצהיר ש"הדלת לצירוף המחנה הציוני עדיין פתוחה".
גם וגם. הוא יוכל לשווק כל סחורה, פגומה או וירטואלית. הוא מכיר את קהל הלקוחות היכרות אינטימית, הוא חוקר אותו כבר שני עשורים, הוא יודע מה הקהל רוצה לשמוע ואיך, הוא יתאים את עצמו לדרישת הקהל ויספק תמיד את הסחורה. לחם ושעשועים להמונים, בתנאי אחד: שהוא יישאר שם. מנהיג לשום מקום. מוביל בחלילו את ההמונים המוקסמים במעגל סגור.
הוא לא היה המיועד. להפך. את הלפיד נשא אחיו, יונתן נתניהו. הוא זה שיועד לתפקיד ההיסטורי של השבת הכבוד למשפחה, שנודתה גם על ידי הממסד המפא"יניקי, וגם על ידי האליטה הרביזיוניסטית. הפרופ' נתניהו, איש קר ומסוגר וחד עד כאב, לא היה כאן בימי המאבק (המשפחה שבה ארצה רק אחרי מלחמת השחרור). הוא ספר רק את בכורו יוני, שאמור היה לעשות את התיקון ההיסטורי. בנימין (במלרע), כפי שאביו כינהו, היה רק סטטיסט, כמו האח השלישי, עידו. הוא תכנן לעצמו חיים אחרים לגמרי. לא נשאר לקריירה צבאית (הרי יוני נועד לכך מלכתחילה), בגר במוסד אקדמי יוקרתי בארצות הברית, שינה את שמו לשם אמריקאי קליט (בן ניתאי), התקבל לעבודה בפירמה אמריקאית יוקרתית (בוסטון קונסלטינג).
מהלך החיים הרגיל אמור היה להפוך אותו למולטי מיליונר אמריקאי. אולי אפילו מיליארדר. הוא היה הופך, אולי, לתורם גדול למגבית ולתגלית ולמפעלי שנור ציוניים אחרים (אם כי אסור לשכוח את החסכנות החולנית הטבועה בו), אבל מרחוק. אלא שאז נפל יוני באנטבה והפך לאחד הגיבורים הישראלים הגדולים של העידן הנוכחי. בנימין ראה את הלפיד מונח על הקרקע, והרים אותו. מכאן ואילך, זה הוא. עול הנטל והציפייה המשפחתית הופקד בידיו.
הוא נענה לאתגר וגייס לטובתו את כל כישרונותיו. הוא ניחן בכישרונות רבים ומגוונים: קליטה מהירה, אינטליגנציה טבעית, יכולת ורבלית אגדתית, נחישות על–אנושית. כל אלה מחפים על החסרונות: היעדר מוחלט של אינטליגנציה רגשית, חוסר עכבות מוסרי, היעדר חוט שדרה אמיתי, נהנתנות חזירית ונרקיסיזם חולני.
הוא אינו איש מעשה. זה זורם בגנטיקה המשפחתית. נתניהו מחשיב את המילה הכתובה, סוגד לנאום המצולם, מתעקש על הניסוח המדויק, אבל מזלזל במעשה עצמו ומתעלם ממנו. הוא לא גדל על ברכי ידיעת הארץ, לא נקשר לרגבי האדמה ביהודה ושומרון, לא חרש את ההתנחלויות, ומבחינתו כל אלה בשוליים. האידיאולוגיה שלו היא "ההיסטוריה של הקטסטרופות". הוא המתריע בשער, המזהה האולטימטיבי של שואות המתכננות להתרגש על ראשו של העם. לעולם יתריע, יזעק, יאיים ויפחיד. את ההזדמנויות לא יראה, מהתקוות יתעלם. מבחינתו, העולם מכיל שני סוגי בני אדם: יהודים, וכל אלה שנגדם. אסור להירדם, אין אפשרות להירגע, צריך לעמוד תמיד על המשמר ולהקים קול זעקה.
הוא חרוץ עד אימה. אין לו חיים מחוץ ליצר ההישרדות הקמאי המקנן בו. הוא לא נהנה מכלום זולת הניצחון. הוא זקוק לאיום, חיצוני ופנימי, כאוויר לנשימה. הוא לא מסוגל לסבול תחרות, לא יודע לפרגן, לא ייתן לאף אחד לצמוח ולשגשג בחצרו. הוא יאכל בחומצתיות כל סימן חיים בקרקע הגידול הקיבוצית, ירעיל את האווירה, ימאיס על מתחריו הפוטנציאליים את קיומם עד שיעזבו או ייבלו. רוני מילוא, דן מרידור, דוד לוי, יצחק מרדכי, בני בגין, גדעון סער, משה כחלון, אהוד אולמרט, ציפי לבני, אריאל שרון, זוהי רשימה חלקית של אנשים שטוב היה מותם מחייהם, מאשר להישאר במחיצתו. במרוצת השנים הוא שכנע את עצמו שהוא עצמו חיוני לשלום העם ועתידו. לפיכך מאבק ההישרדות היומיומי שלו למען המשך שלטונו הוא, לשיטתו, מאבקו לקוממיות ישראל.
באחד על אחד, כמעט אין לו מתחרים. הוא יודע להקסים את שומעיו, לרתק אותם, לרצות אותם. בחדרי חדרים יבטיח לבן שיחו כל מה שיתבקש. כשהדברים יגיעו לידי יישום, הוא ייעלם. הוא מאמין לעצמו כשהוא מבטיח, ומאמין לעצמו כשהוא לא מקיים. המטרה (הוא עצמו) מקדשת את כל האמצעים. הוא לא מתנהג ככה מתוך רוע לב. להפך, אין בו רוע האופייני לרוב הפוליטיקאים. הוא לא מרושע. הוא פשוט אופורטוניסט מושלם שאינו מסוגל להבין את העובדה שגם בצד השני יש מישהו עם רצונות, צרכים ומאוויים. בתיאוריה אפשר אולי לקרוא לזה "הפרעה נרקיסיסטית קיצונית". במציאות, אפשר לקרוא לזה ביבי.
היו תקופות שבהן נדמה היה שהוא מוותר, מתעייף, מבין שזה נגמר. הבעיה היא שעם השנים הלכה והחריפה התמכרותו לכוח, שליטה ומנעמי השלטון. גינוני הקיסרות העמיקו. הוא מאמין, באמת ובתמים, שהעם צריך להודות לו שלוש פעמים ביום על זה שהסכים להקריב את עצמו ואת הוד רוממותה ולשאת בנטל ההנהגה הנורא. הוא מתעקש שאת אורח החיים הקיסרי שסיגל לעצמו יממנו אחרים. הוא לא מבין למה זה פסול מעיקרו. הוא רואה בשאיפות פוליטיות לגיטימיות להחליפו מעשה של בגידה. הוא ממוקד 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, בזיהוי השאיפות הללו ונטרולן. הוא לא מאמין באלוהים, כופר בעיקר ובמצוות, חובב שרצים ולועג למסורת, אבל זה לא מפריע לו לסיים כל משפט ב"בעזרת השם" ולהקיף את עצמו בחובשי כיפה.
עם השנים הלכו חשדנותו והפרנויות שלו והעמיקו. המקורבים התמעטו, הנאמנים התחלפו. עשרות רבות של אנשי סודו, יועציו ומקורביו שעבדו למענו ואיתו, הושלכו כגרביים משומשים. המעגלים הלכו והתמעטו. הוא מנהל את המדינה באמצעות מעגל צר, מהודק ומשפחתי. שני עורכי הדין הנצחיים, הקונסילייריז המושלמים: עו"ד יצחק מולכו ממונה על ענייני החוץ, עו"ד דוד שמרון על ממלכת הפנים. מעל כל אלה, הרעיה. הפוסקת האחרונה, הנאמנה היחידה, זו שאין בלתה. לאחרונה נוסף גם הבן הבכור, יאיר. העתק מושלם של הרעיה, על סטרואידים. זה הפורום שבו מתקבלות ההחלטות בישראל. כל השאר, תפאורה. הקבינט, המטבחון, ועדות השרים, מליאת הממשלה. הכל מקרטון, הכל כאילו.
בנימין נתניהו ברא לעצמו ממלכה. היא בודדה, נצורה ומבוצרת. הוא הקים חומת אש המגינה על שלטונו, השתלט על התקשורת, רידד את מפלגת השלטון, הניס והפיץ את האלטרנטיבות והגחיך את המפה הפוליטית. הוא אימץ את הסכמי אוסלו, וניפץ אותם. הוא נשא את נאום "שתי המדינות", ומוליך אותנו למדינה אחת. מבחינתו, הכל כשר, סביר ולגיטימי, ובלבד שהוא יישאר שם. כפי שהדברים נראים כאן, הוא יישאר. השאלה היא אם גם אנחנו.