יש לי שני סיוטים קבועים שמסרבים להניח לי כבר 30 שנה ומדי כמה שבועות הם מתגנבים למיטתי בלילה ומבעיתים אותי. בחלום הראשון, אני מדמיין ששיני מתחילות להתנדנד עד שאחת אחת הן נושרות. לא משנה כמה אני נאבק בגזירה, בסוף החיזיון פי הופך לחלל ריק. החלום השני נורא עוד יותר: רגע לפני שקוראים בשמי לקבלת תואר "מוסמך במשפטים" (מה שאכן קרה במציאות, סיימתי את לימודי), הדיקן מסמן לי לגשת אליו ומבהיר לי שאיני זכאי לדיפלומה כיוון שהתגלה, לאחר בדיקה מחודשת, שנכשלתי בבחינת הבגרות במתמטיקה בתיכון. בתגובה נשללים ממני תוארי האקדמיים וכיבודי חיים שצברתי. כתבות בעיתונות מוקיעות אותי כשקרן, בבנק מבטלים את המשכנתה, וזוגתי מחליפה אותי בדוקטור למתמטיקה עם שיניים בוהקות.



את פשרו של חלום השיניים איני מבין. אולי זה חלק מהטירוף הקטן שמקנן בי (יש שיאמרו גדול). לעומת זאת, הסיוט המתמטי נהיר לי לחלוטין. כל חיי כשלתי בחשבון. עד היום מספרים עושים לי סחרחורות ואטימות שכלית. אפילו במפגשים עם רואה החשבון שלי, כשפעולות חיסור וחילוק משתלבות בשיחה, אני מתקשה להבין את מה שיוצא מפיו. זו לא מטאפורה. מעשית, בשלבים הללו דבריו נשמעים לי כשפה חייזרית בלתי ניתנת לפענוח. בהתייעצות האחרונה איתו, שהתקיימה ממש השבוע, ברגע ששלף את המאזנים הרבעוניים וביקש שאתייחס לתוצאות, לא הצלחתי לקלוט כלום. בטח לא את מצבי הפיננסי. כשהבחין שצללתי לעולם מרוחק, קרא בשמי וביקש לדעת אם הבנתי הכל. הנהנתי באסרטיביות.



צרות מחשבתי המתמטית מביכה אותי. זה לא עניין חדש עבורי. הקושי התגלה כבר בתיכון. בכיתה י', מתוך אופטימיות וחוצפה, שכנעתי את מורַי שאדם נאצל כמוני ראוי להיות בין תלמידי חמש יחידות במתמטיקה. למרבה הצער הם אחת־ שתיים הבינו שחלה כאן טעות באבחנה. ירדתי לארבע. גם בעמדה הזו ביישתי את אבות אבותי כשהוצאתי ציונים כמו 6 ו־7 מ־100. התרסקתי לשלוש יחידות ושוב עשיתי פדיחות. המורה שלנו, שהיה איש טוב לב וגדול ממדים, השקיע בי מאמצים עילאיים וכשכשלתי, כל כך התאכזב שכבר חששתי לבריאותו. רק למען אריכות חייו נשבעתי שאצליח בבגרות הזאת.



חשוב לי להבהיר שלא נחשבתי לאהבל גמור בצעירותי. לא ולא. כראיה לכך, בהיסטוריה, בספרות, באנגלית ובתנ"ך הוצאתי ציונים משביעי רצון בהחלט. רק במתמטיקה - חור שחור. ניסיתי לעשות הכל על מנת להצליח בתורת החישובים וכשלתי: לקחתי שיעורי תגבור, נדבקתי לקבוצות לימוד ואפילו נעזרתי במורה פרטי, שהחליט בתום כמה מפגשים שאין טעם להמשיך והמליץ לי לעבור למסלול נטול בגרות. אבי, שהיה ספץ במתמטיקה, לא הבין איך התפוח נפל בכלל מעץ אחר והפסיק גם הוא להשקיע בי. כך הגעתי לבחינת הבגרות עמוס בפחדים איומים. אין לי מושג איך עברתי את המכשול הזה, אבל בסוף סימנתי וי על שלוש יחידות.



במבחן החיים, חוסר היכולת שלי להבין מספרים הקשה עלי לא פעם. מבאס. מתסכל. אבל לא הרסני. מצד שני, הצלחתי לא רע. אפילו לא רע בכלל, לא מעט הודות לרעיונות שספגתי במהלך לימודי בתיכון. בזכות השנים ההן רכשתי יכולות וסקרנות מתמשכת ובכל פעם שנתקלתי בבעיה, דליתי מהמוח מידע שלמדתי, גייסתי דרכי חשיבה שהוטמעו בי והתאפשר לי להביט על דברים מזווית קצת אחרת, להתבלט ולהיות שונה. לטוב ולרע.



בנט, עודד צעירים לחשוב מחוץ לקופסה, צילום: אבשלום ששוני
בנט, עודד צעירים לחשוב מחוץ לקופסה, צילום: אבשלום ששוני



זה מביא אותי היישר ליוזמת ה"חמש יחידות" של השר בנט. חשוב ללמוד מתמטיקה. נכון. ישראל מפגרת בתחום ביחס לשאר המדינות המתקדמות ומתקשה לייצר דור חדש של מדענים שימשיכו את מהפכת ההייטק. אבל מה עם לימודי פילוסופיה? היסטוריה? למה לא לתת להם דחיפה? יהיה לא פחות מצוין לעודד צעירים לחשוב מחוץ לקופסה, להתמודד עם טיעונים מורכבים, לערער על המוסמכות ולפתח דרכי חשיבה חדשניות, רעננות ופורות. כמה ייטב לחברה אם נעמיק את תפיסת הדור הבא באמנות, בתאטרון ובקולנוע ונעניק לו פרספקטיבה רגשית רחבה ועומק אמוציונלי, מה שאולי יסייע להפוך את אזרחי העתיד לאנשים טובים וערכיים יותר.



אבל אלו תובנות, שנכון לעכשיו, כך מסתבר, הן פחות חשובות. משרד החינוך החליט לייצר זן מדויק של אנשים. מכשירים את ילדינו להיות מכונות לחימה קפיטליסטיות צרות אופקים שיונקות ערכים מספר אזרחות חד־צדדי. הלאה ההומניזם, העיקר שיבצעו תרגולות חוזרות ונשנות של פיצוחי מספרים. אין הרהור או פקפוק רק כלים לפעולה שהתוואי שלה ברור. חכמי יוון ורומא, גדולי הרנסנס וענקי העידן החדש הצטיינו במדעים, אבל שקדו בעוצמה ובאותה הדרת כבוד על חקר העבר, הרגשות והמחשבות האנושיים. זה מה שהפך אותם לפורצי דרך והוגים מפוארים, כי האמת, כמו הרגש והאמנות, בניגוד למתמטיקה, לעולם אינה מוחלטת.