ביבי צודק. התקשורת הישראלית היא היסטרית, עדרית, רודפת סנסציות, וכשהן לא קיימות - היא כבר יוצרת אותן. ביבי צודק גם לגבי העובדה שהיא רודפת אותו באופן אישי. לא כולה, כמובן, אבל חלק ניכר ממנה. הוא הפך למאוס ברמות חסרות תקדים, ושרה כבר הפכה מזמן לליצן חצר נלעג ומרוט, אולי אכן ל"אבק אדם". אין ספק שהתקשורת הישראלית אינה טלית זכה, אבל להתנהלות של נתניהו יש חלק גדול בכך שהיא הגיעה לשם.
נתניהו הפך עם השנים למומחה להעמקת סכסוכים. כשנולדת בעיה, פתרון בדרכי שלום אינו אופציה מבחינתו. זו לא הרדיפה, אלא המומחיות המפוקפקת הזאת שבאמת מבדילה אותו ממנהיגים קודמים. המנהיג הקודם, כידוע, מרצה את עונשו בכלא בעוד נתניהו מתלונן על רדיפות, ובמשך תקופה ארוכה מאוד גם אריק שרון (ע"ע סברה ושתילה, האי היווני) לא היה בדיוק דמות אהובה. ואם זאת הייתה רק התקשורת, ניחא, אבל נתניהו מסתכסך בכל מה שזז: סיעות אחרות, חברי הליכוד, סרקוזי, מרקל, נשיא ארצות הברית. עם כל הכבוד - אי אפשר להגדיר הכל כ"רדיפה פוליטית". זה האיש וכך הוא מנהל את המדינה בכל ההיבטים, בין אם הצבעת לו ובין אם אתה שואף להפילו.
אבל הנושא הזה מוצה. נדב איל כתב השבוע ש"העיסוק האובססיבי בנתניהו מזיק לכל מתנגדיו, מימין ומשמאל". זה לגמרי נכון. נקלענו למעגל קטלני שבו ההתנפלות התקשורתית הפכה לשגרה, ולכן מאפשרת לנתניהו לנפנף כל דבר. לכאורה הכל קשור לרדיפה, ולכן אין צורך להתייחס. נוצרה קוטביות מגוחכת - או שאתה מאמין לו ומתעלם מהכל, או שאתה שונא אותו ותולש שערות מרוב שערוריות. אבל האמת אינה כאן וגם לא שם, ונתניהו מנצל את הקוטביות הזאת כדי לעשות מכולנו צחוק. הוא מגיב בזלזול אוטומטי, מאשים את רודפיו ומסתפק בכך. השמאל מקיא, הימין מאמין, אבל כששניים רבים השלישי לוקח, ואיכשהו הוא תמיד השלישי במצב שנוצר.
פרשת מימרן היא רק דוגמה. המוכנות לבחור צד לא מותירה לנו יכולת לבחון את האמת, שנמצאת באמצע. מתוך חדוות הסקנדל, התקשורת שוכחת שמימרן הוא נוכל, ולכן כל אמירה שלו, ולא משנה באיזו גרסה, ראוי שתילקח עם גרגיר של מלח. נתניהו, לעומתה, שוכח שגם אם הכל היה לגמרי חוקי, מן הראוי שיתייחס לעובדה שהוא היה מעורב עם אדם כזה. זה לא דורש הבהרה?
בהמשך לקביעתו של איל, העניין המטריד יותר הוא שמרוב עכברים, כבר לא רואים את ההר האמיתי. אין רגע דל עם נתניהו ואשתו, ונדמה לנו שאנחנו עוסקים בדברים חשובים, אבל העיקר הוא לא אישיותו של נתניהו ומשפחתו, אלא ענייני המדינה. מה טוב לנו, האזרחים? מה קורה בענייני המדינה כשאנחנו מתעסקים בשרה, במעון, בשופטת, בנרות, בגלידה ובאופי יחסיו עם תורמים שהם במקרה גם ארכי־נוכלים? הניחו לנתניהו, כתב איל, הוא לא הסיפור. זה קשה, אבל נכון. צריך כמובן לדווח על דברים, אבל בפרופורציות הנכונות. איך מאחים את השסע החברתי? איך מגיעים להסכמה על הפרדה בין דת למדינה, ואיך מתמודדים עם האיומים החיצוניים? אם לא נריב על אישיותו, נתחיל לדבר על העיקר - על מה שצריך וראוי לעשות פה.