יש משהו לירי בשבוע הדיפלומטי שעבר על ישראל. הוא החל במשתה "השלום" של נשיא צרפת, הולנד, שבו ישראל הייתה המנה העיקרית, ונחתם בביקור ראש הממשלה נתניהו במוסקבה, שבו זכה לכבוד מלכים מהנשיא פוטין. ההבדל העצום בין שני האירועים, מהותית וסמלית, מבטא את הסדר העולמי הנזיל ואת מקומה של ישראל בו.



הוועידה בצרפת סימלה את שקיעתו של המערב. שנתיים לאחר שמזכיר המדינה ג'ון קרי נכשל בניסיון להסב את תשומת הלב העולמית מכוחות הג'יהאד אל המדינה היהודית, הולנד חזר על אותו תעלול כושל.
 
בדבריו בפני באי הוועידה, הולנד מחזר את הטענה כי את בעיית הטרור אפשר לפתור דרך אילוץ ישראל למסור שטחים לשליטת הפלסטינים. ולא משנה שכבר שנים יש ישות ריבונית פלסטינית ושבעיית הטרור האסלאמי רק הסלימה מאז. העיקר לא לשים לב למה שקורה בצרפת ובמערב אירופה.
 

ההשפעה הגוברת של מוסלמים רדיקלים, שפוסלים את אורח החיים החופשי של צרפת, הביאה לכך שהכוכבת הלאומית בריז'יט בארדו הורשעה כבר שש פעמים בשנים האחרונות בשל "הסתה לשנאה גזעית", על אזהרותיה החוזרות כלפי מה שכינתה "פלישה אסלאמית" למדינה. כשמאחוריו אירועי הטרור הקשים בצרפת, ולנוכח גל ההגירה האסלאמי ששוטף את אירופה, ההחלטה של הולנד להתמקד דווקא בישראל, לנגח אותה, אינה עדות לכוח אלא למצוקה.
צרפת לא לוקחת את ההנהגה מהאמריקאים, שנכשלו בתפקידם. היא חושפת את חולשתה ואת ייאושה. חסרת כל יכולת להתמודד עם האיום של הג'יהאד, בביתה שלה ומחוצה לו, היא מנסה לשנות את הנושא ולהתמקד באויב הלא מאיים - היהודים.

יוזמה מגוחכת, פרנסואה הולנד. צילום: רויטרס
יוזמה מגוחכת, פרנסואה הולנד. צילום: רויטרס

 
כפי שהעידו הצוהלים בעזה ובחברון שחגגו את הטבח בשרונה שלשום בלילה, היוזמה של הולנד היא מגוחכת. כל כך מגוחכת עד שאפילו המשתתפים בה לא יכלו להמשיך את ההצגה. הוועידה, שנתפסה בישראל כאיום ממשי על מעמדה, הסתיימה בקול ענות חלושה. בהודעת הסיכום קבעו שרי החוץ שישראל והפלסטינים צריכים לנהל מו"מ ישיר והוסיפו גינויים נדושים על בנייה יהודית ועל טרור פלסטיני.
 
על אף תקוותיה של התקשורת האנטי־ישראלית במערב כי ועידת הולנד תהיה יריית הפתיחה למסע בינלאומי נגדנו, שיגיע לשיא בשלהי הקדנציה של ברק אובמה עם גינוי במועצת הביטחון של האו"ם, הכישלון של ועידת פריז הראה כי אפילו אם הדבר יקרה, הגינוי יהיה רשום על הקרח. הוא לא ישפיע על ההתפתחויות בשטח.

 

משבר הזהות האמריקאי



המצב הירוד של המערב בזירה הזו בא לידי ביטוי נוסף, ומהותי יותר, בביקורו של נתניהו ברוסיה. בפעם הרביעית בחצי השנה האחרונה נפגש שם ראש הממשלה עם הנשיא פוטין, וכאמור הפעם הוא זכה באירוח VIP. על פי דיווחי התקשורת, העניין הפלסטיני אומנם עלה, אבל השיחה לא עסקה בנושא משני עד בלתי רלוונטי זה. היא התמקדה בסוגיות הבאמת חשובות: עתיד סוריה, איראן, מעמדנו מול רוסיה המתחזקת במזרח התיכון, משק הגז הכחול־לבן שהופך אותנו לשחקן משמעותי בכלכלה הרוסית, וגידול הסחר עם הגוש הרוסי - הסובייטי לשעבר. 
 
פוטין, המסוכסך עם טורקיה, נתן את ברכת הדרך לחידוש היחסים בין ישראל ואנקרה. נתניהו חזר והבהיר את עמדת ישראל ביחס לחיזבאללה ולאיראן. ושניהם שילמו מס שפתיים ל"תהליך השלום". ההבדל בין פוטין למדינות המערב לא היה יכול להיות בולט יותר לעין. מי שרוצה להיחלץ בשלום מהכאוס המזרח תיכוני אל עבר עידן אזורי חדש מיטיב עם ישראל. מי שרוצה להתעלם מהסכנות תוקף אותה.

הכוחות שלו שינו לחלוטין את פניה של המפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס ואובמה. צילום: רויטרס
הכוחות שלו שינו לחלוטין את פניה של המפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס ואובמה. צילום: רויטרס

 
וזה מביא אותנו לארצות הברית. אמריקה בסיום עידן אובמה נמצאת במשבר זהות עמוק. עלייתה של הילרי קלינטון לא תעצור את הרדיקליזציה של המפלגה הדמוקרטית. אומנם הסנאטור הסוציאליסטי ברני סנדרס לא הצליח לגבור עליה במרוץ למועמדות לנשיאות, אבל הכוחות שאיתו שינו את פני המפלגה ללא הכר, ועמדתה כלפי ישראל רק תקצין.

אומנם מבחינת ישראל, ממשל בראשות דונלד טראמפ יהיה ידידותי יותר משל קלינטון, אולם בזירה האמריקאית עלייתו מבשרת על הקצנה גם בימין האמריקאי. כפי שהסביר ליאל לייבוביץ' במאמרו, לראשונה זה 50 שנה אין ליהודים האמריקאים בית פוליטי - לא בקרב הדמוקרטים ולא בקרב הרפובליקנים.

בזירה הבינלאומית מבטיח משבר הזהות האמריקאי כי בעתיד הנראה לעין לא יהיה שיקום למעמד ארצות הברית בעולם. במזרח התיכון, מדיניות אובמה הביאה לעליית איראן מצד אחד ותרמה לפירוק המערכת המדינתית ששלטה בעולם הערבי ב־70 השנים האחרונות. כל זה, בנוסף לקיצוץ קיצוני של תקציב הביטחון האמריקאי, הביא לשקיעת האימפריה ככוח הדומיננטי באזור. באסיה, מדיניות אובמה הביאה לעליית סין על חשבון ארצות הברית ובנות בריתה יפן, הפיליפינים וקוריאה הדרומית. אמריקה תישאר מעצמה משמעותית, אבל כמו בריטניה וצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה, היכולת שלה להכתיב מהלכים גלובליים תהיה מצומצמת.

בסדר עם כולם


וזה מחזיר אותנו לנתניהו ולפוטין. לנוכח ריבוי ביקוריו בבירה הרוסית, נשאל ראש הממשלה - בצדק - אם הוא מעוניין להחליף את ארצות הברית ברוסיה כבעלת הברית החשובה של ישראל. נתניהו השיב, גם בצדק, בשלילה. ולא רק משום שרוסיה אינה יכולה לספק חלקי חילוף למטוסי חיל האוויר.
בעולם המשתנה של היום סיכויים רבים שלא תהיה מעצמה אחת שתכפה את מדיניותה. אין כיום תחליף לאמריקה. על כן, כפי שאסור לישראל להאמין כי ארצות הברית תשוב לפסגה בקרוב, כך גם אסור לנו להשלות את עצמנו שמישהו אחר יחליף אותה. מה גם שאנחנו לא צריכים יותר בעל בית.
ישראל צריכה להפיק את מה שהיא יכולה מכל מקום. רוסיה יכולה לרסן את איראן. היא יכולה, ביחד עם בנות חסותה, להיות שותפה לא רעה במשק האנרגיה. וגם לבלום את ההשפעה של טורקיה. סין והודו יכולות להחליף את האיחוד האירופי כשותפות סחר של ישראל בעשורים הקרובים. אמריקה יכולה להיות שותפה אסטרטגית, אם תרצה.
כישלון ועידת "השלום" של הולנד מצד אחד, וביקורו המרשים של נתניהו במוסקבה מצד שני, חושפים את המעמד הדיפלומטי והמשקל האסטרטגי האמיתי של ישראל בעולם כיום. הם גם מצביעים על הכיוון ארוך הטווח של הרוחות הדיפלומטיות. רוחות מזרחיות לא קרות במיוחד. ולמען האמת, הן די מרעננות.