עוד לא מצאתי את הדרך להתמודד עם אירועי טרור קטלניים בתל אביב. הרי אין שום הבדל אם זה קורה 57 ק"מ ממני, 80 ק"מ או 100 ק"מ, אבל מאחר שאני גר כאן, בכל פעם אני מרגיש שמייק טייסון הוריד לי שוב אפר־קאט ללסת בעוצמה ששקולה ל־450 ק"ג. הנסיך כבר ישן. כיפוש קנתה לי מחשב חדש, הכי־הכי של הביוקר, הטכנאים הרכיבו את תחנת החלל הזו בשולחן העבודה שלי. שלומי ניסה להסביר לי את החידושים וההמצאות, ואני התנגדתי בתוקף. בנאדם, אני צריך רק דוא"ל, אינטרנט ו־וורד. אני כבר חזק בעתיקות, אתה יודע. "בסדר גבר, אבל סידרתי לך כאן קיצורי דרך, שיהיה לך קל. בוא תראה". לא, באמת תודה, תסביר לכיפוש, היא טובה בזה, אני, מה אני מבין. תעשה לי רק ציור בולט של האייקון, שאלחץ והכל יעלה. הוא נד בראשו, כאילו לא פגש אדם כל כך מפגר בהתפתחותו.
זה היה הלילה היחיד שלא עבדתי בו בשבועיים האחרונים. תכננתי לצפות בסרט, לנקות את הראש. הטלפון לא הפסיק לזמזם. לא עניתי כי פחדתי שזה אלברט מהערוץ, שיקפיץ אותי לאיזה שידור על שטות. כמובן שהתרעתי בפני כיפוש לא לענות לשום שיחה בלתי מזוהה. אני מכיר את אלברט, פראייר הוא בכלל לא, והוא ינסה כל דרך כדי לתפוס אותי ולדווח לצוות שלו: "הקוף הדביל יגיע".
נשכבתי על הספה, הדלקתי טלוויזיה במטרה לתפוס פרק חדש של "חצויה", ו־ב־ו־ם, המציאות טפחה לי בפרצוף. ישר עלו לי הזיכרונות מהפיגוע בקו 5, כאשר רחוב אסתר המלכה נראה לי כבואכה לגיהינום, לפני 21 שנה. גרתי אז ברחוב רנ"ק, שמעתי את הבום, המשכתי לישון, אבל גל, רכז הכתבים ב"הארץ", הצליח לתפוס אותי ולהוריד אותי לזירה. בלתי אפשרי לשכוח מה שהיה שם. בסיום היום ההוא הגעתי הביתה, גזרתי את הג'ינס והחולצה שהסריחו מדם ואפר, וזרקתי אותם עם הנעליים לפח. מאז אני על טרנינג בחורף.
או פורים 96'. הייתי עם בתי הבכורה ירדן בשיעור שחייה באזורי חן. שוב בום מעומעם, והיה עשן. אמרתי לעצמי שזה שטויות, בטח מרדינג ד'. אבל שוב גל היה על הקו: "יאללה קוף, תגיע לדיזנגוף, עוזי הצלם בדרך. לא רוצה לשמוע שטויות ותירוצים. עשר דקות היית שם".
בפיגוע הזה נהרג חבר מערכת "הארץ", דני טברסקי ז"ל, עורך מדור כלכלה חו"ל. דני היה נשוי לאישה תאילנדית. היה מגיע אלי בכל ערב למשרד, מפעיל את הספיקר ומטלפן לאשתו. "מי קאם הום. יו מייק פוד", כי רעייתו לא דיברה עברית וגמגמה באנגלית. הוא למד תאית. הוא היה מאושר, אנחנו קינאנו בו. באותו יום הוא ניגש לכספומט להוציא כסף בפינת דיזנגוף וקינג ג'ורג'. המחבל התפוצץ במעבר החצייה. השאר היסטוריה. כשחזרתי למערכת בחצות, גל ישב על מגש פיצה וקופסה של האגן דאז. "דני הלך, קוף, תאכל משהו. נפתח כאן מכרז מי ידאג לתאילנדית, אתה בעניין? למה אתה לא אוכל? תאכל משהו, זה יעשה אותך שמח".
# # #
כיפוש שאלה אותי אם אני בסדר, כי הייתי שקט לה מדי. כדרכה היא מתעלמת מהמראות, לא צופה בהם, יש לה שגרה לנהל, היא גם לא מעשנת. אני עישנתי אחת אחרי השנייה. "אני מזהירה אותך. תקשיב לי, הפיגוע לא תירוץ. ממחר אתה לא מעשן, נקודה. יהיו עוד הרבה פיגועים, אל תחשוב על זה אפילו כתירוץ". אז הפטרתי איזו תשובה, ושימחתי אותה כשהודעתי שאני נפגש עם שחף מחר ב־12. "אני על זה, אני אבדוק ביצוע. אני חושבת להגיע לפגישות, ולדבר עם שחף. אתה מסתלבט עלי בכל פעם". יאללה כיפוש כפרה, תיפלי לי מהמשקוף של העין, לכי לישון ועזבי אותי בשקט להתעדכן. "מה יש לך להתעדכן? מה אתה שר הביטחון? בוא נראה סרט".
אפילו לא הגבתי. בוואטסאפ התחלתי לקבל הודעות מפגרות, מכל מיני מתיימרים להיות אנשי ימין. "יופי שהיה לכם פיגוע. חבל לא הלכת, חלאה". ו"שתהיה אתה כפרה על אלה שהלכו, יא בנזונה". חשבתי אם לענות, אני באמת אוהב לקלל ולהתעלל בבבונים חסרי הכנה למוח, אבל ויתרתי בשלב זה. לחלופין עברתי לקבוצה של הג'מעה. פולו ביכה את הפיגוע, הדליק פרח לזכרם של הקורבנות, קבע שהלך החג (שבועות) ועל פי המצב כעת, שום שחקן אירופי לא יגיע לחזק את מכבי בכדורגל, אולי כמה קונגולזים. "ועוד אין לנו מאמן", שלח אימוג'ים של דמעות.
עברתי לטוויטר, ונפלתי על ציוץ של בוז'י הרצוג, שעדיף היה אם לא היה מצויץ. אז עניתי לו: "בוז'י, אתה יודע שאני מחבב אותך כאדם, אבל עוד ציוץ כזה, אני חוזר להשתמש ביג טיים". אבל הוא לא היה היחיד. הרבה מדיירי אגם הדרעק התחילו לצייץ שטויות כי חשו צורך להיות חלק מהסצינה. שר הביטחון, איווט ליברמן, דווקא היה עסוק. הסתלבט עליו היה בשיאו. אחד אפילו צייץ "ער?". שרים אחרים הודיעו שהם דורשים תגובה הולמת, כולל חקיקה מהירה של גירוש משפחות המחבלים. מוטי יוגב, ההוא שרצה לשלוח 9D לפרק את ביהמ"ש העליון, כבר דרש לחוקק שורה של חוקים לטובת איו"ש.
כן, דיירי אגם הדרעק יודעים את הציבור שלהם, ומפרסמים שטויות שלשמחתי לא יהפכו למציאות. חבל רק שהם חיים טוב באגם הדרעק, ועל חשבוננו.
# # #
טלפנתי לרוברט. נו בנאדם, זו התחלה או אירוע פח"ע נקודתי? "עזוב אותך, קוף, זה אפילו לא הפרומו של הסרט. באים שניים עם רוגטקות מאולתרות וטובחים בנו בתוך הבית. תתקדם, בנאדם, עד שלא יעופו כאן אוטובוסים עם עשרות נפגעים, אל תתרגש". תגיד, אתה בסדר? אתה באמת חוזה שנחזור לשנות ה־90? מה זה, שיר של משינה? "קוף, החולירות שלנו יכבסו את זה. יפילו את התיק על הרש"פ, די, אל תרגיז אותי. לא יהיה שום שינוי. בוא נקווה רק שהחבר שלך טוואריש איווט, לא מכניס אותנו למלחמה עכשיו".
וואללה, אתה צודק, יש יורו, אן־בי־איי וקופה אמריקה, ועוד מעט ווימבלדון ואולימפיאדה בריו. אין לנו זמן למלחמות. אל תשכח את השיר של סי היימן "מלחמות כבר לא עושים בקיץ", אף שלפני שנתיים היינו 51 יום במצור. "איזה מצור? עפו כמה צינורות קרטון באוויר? זה רקטות זה? עזוב אותי, יש לי עבודה". מה עבודה, טינף? לשמור על החברים שלך מוטי איוניר וארז אדלשטיין ברשתות החברתיות, זו עבודה? מה אתה צוחק, אידיוט?
"אתה לא יודע כמה זה קשה לי. אני נאבק כאן בגורמים עוינים, בעברית ובאנגלית. אני עושה כאן ממש עבודת קודש, תעריך אותי". אז אתה שוב בורח מהמציאות? "איזה בורח? מתי הייתי במציאות? אני כבר שנים לא בקטע. נסה את השיטה שלי, האמן לי תהיה מבסוט. יאללה, שחרר אותי, מישהו כתב לי שמוטי לא מגיע לחגי כסלו, וארז לא מסיים את ההכנה לעונה במסע לארה"ב. איזה אנשים, ממש רוע לב. ביי קוף".
לא היה לי על מי להתעלק. אהרל'ה, כרגיל במקרי קיצון, דיכא את הדיכאון באמצעות אוכל. הוא חזר מארוחת ערב בתשע וחצי, אבל הפיגוע חידש אצלו את הרעב. אז הוא יצא לקנות כמה בגטים, באמת לא הרבה, רק ארבעה־חמישה, רבע קילו הודו מעושן ומלפפון חמוץ, קצת חרדל וחמאה, ושלח לנו תמונות של הבליסה. הוא קינח בחבילה שלמה של תריסר שלגונים קטנים, והמתין שזה ירדים אותו. כן, היום הוא ייפגש עם שחף לטפל בהפרעות האכילה שלו. הוא יקשיב, אשתו תקשיב, וברגע ששחף יעזוב את הבית, אהרל'ה ידפוק קצת פיצוחים ויצרח: "חנה, אני רעב. תכיני לי משהו לאכול". יפה שהוא מסתלבט עלי, שאני פציינט חלש של שחף ודופק לו את הסטטיסטיקה בגמילה מעישון.
טעטע הפסיק להתעמק בספרי קודש, והתחיל לשגר לנו ברכות לשבת שלום, אף על פי שמדובר ביום רביעי; פולו המשיך להדליק פרחים, ולא הפסיק להציק לרוברט בשאלות, אם כבר יצאה לו האבן מדרכי השתן. הוא המליץ לו על גראס כתרופה. "אתה סובל, מפגר, ואתה קורא לי נרקומן"; בני לקח את המצלמה ויצא למתחם שרונה לתעד. מאז שהוא עבר את הניתוח לקיצור קיבה, הפחית 45 ק"ג והתחיל לעשות ספורט בכל יום, הוא ירד מהפסים. הוא אפילו נוסע עם אשתו לחופשה רומנטית. חבל, הוא היה באמת בחור טוב לפני הניתוח. אגב, הוא גם היה איש שמח, עכשיו הוא נהנה מפיגועים.
# # #
כיפוש כבר נרדמה, ואני בהיתי בסרטונים בסלולרי ממתחם שרונה הנטוש. הגל הפתוח בערוצים חזר על עצמו באמת בתנועות של גל. מכתרים את יטא, מבטלים את ההיתרים, ועוד שטויות ושאר ירקות. ברדיו דיברו גאונים על הרצון של הערבים להשמיד את עם ישראל. בכל פיגוע רצחני אני שומע את השטויות האלה, ולא מבין איך אפשר להתקדם, עם נבחרי ציבור מהסוג הירוד הזה. למשל ח"כ סמוצ'קנע שלא הבין איך שני המחבלים לא חוסלו. מתי בדיוק היה סמוצ'קנע בעימות מול מפגע חמוש, בתוך ציבור שנס על נפשו, וניסה לנטרל אותו, גם אם היה חמוש באקדח? אבל אם אפשר לקשקש שטויות, אז למה לא?
הגיעו דיווחים שרה"מ נתניהו מגיע לזירת הפיגוע. בסדר, אז הוא הגיע והסבירו לו אנשי מקצוע, ודווקא רעייתו לא הגיעה. תעלומה, הרי היא נמצאת בכל טיול לחו"ל, והייתה גם במוסקבה. אולי זירות פיגוע קטלני היא לא אוהבת. מעניין מה עבר לרה"מ בראש. איך פתאום הפיגוע בשרונה מרקט נצרב בתודעה הציבורית והבינ"ל, ושכחנו את ארנו מימרן וההפקדות, ואת הגב' שרה והמלצת המשטרה להעמדה לדין. עכשיו כולנו ביטחוניסטים. אפילו מכנסים את הקיבינימט הביטחוני־מדיני, ונפתלי הגבר בטח יתפוס טרמפ על איווט, ויהיה שמח. בכל זאת עימות בין רס"ן במיל' לרב"ט במיל'. אבל אישית נראה לי שרה"מ רגוע יותר היום, הוא הרי מר ביטחון, וכל השאר שטויות.
זרם ההתבטאויות של דיירי אגם הדרעק לא פסק. אפילו סגן שר הביטחון, הרב אלי דהאן, פרסם איזו הודעה מיותרת. מעניין, אבל רק לפני שבוע הוא טען שבוגי יעלון הודיע לו בפגישה הראשונה ביניהם שהוא נכפה עליו, אבל אין לו שום שימוש וצורך בו. חשוב שאיווט ינהג באותה דרך, ואולי יאמר את הדברים לסגנו ברוסית, כדי שיבין היטב.
אפילו תא"ל במיל' מירי רגב פרסמה דעה. היא התאוששה יפה מהזובור שעשה לה שר האוצר כחלון, בסוגיית פרננדו היירו, אבל כרגיל היא מקשקשת כמו כל קולקציית האפסים. אגב, בבדיקה מקיפה התברר שמאז 14 במאי 2015, המועד שבו הושבעה כשרת התרבות והספורט, לא שינתה ו/או עשתה השרה המצטיינת דבר וחצי דבר לשינויים מבורכים בתרבות ובספורט. הא, סליחה. היא ביטלה את חוק הספרים, כי היה לה איזה חשבון קטן עם קודמתה בתפקיד, לימור לבנת. אז היא סגרה ת'פינה. וזהו, פשוט אפס עשייה לטובת הציבור, שהיא חיה על חשבונו.
עכשיו היא מקימה ועדה שתבדוק מדוע שידורי הספורט המקומיים והבינ"ל לא מגיעים לכל בית אב בישראל. אולי כדאי שתבדוק את העובדות, שלפיהן הרוב המוחלט מ־600 אלף בתי אב שאינם מחוברים לטלוויזיה רב־ערוצית הם חרדים וערבים, שפשוט לא מעוניינים בסחורה. הוט ויס היו שמחות לחבר אותם, הם לא מעוניינים, אז בשביל מה ועדה בדיוק, אלוהים אדירים.
# # #
נרדמתי. גאיצ'ו נשלח להעיר אותי, ופשוט הפעיל את הצלצול של השעון המעורר והצמיד לי אותו לפנים. "קום אבא, אמא אומרת שהיום חג. שהיום אין לך סיגריות יותר. קום, אבא, למה אתה מסתובב". הסיבוב באמת לא עזר, הילד טיפס למיטה עם השעון, וחיבר לי אותו לפנים.
"למה אתה לא עונה לילד, ואומר לו שאתה מפסיק לעשן היום? אתה באמת רוצה לריב איתי? יום שישי זה ה־10 בחודש. ואז יש לך הגבלת סכום על כרטיס האשראי. איך החבר שלך פיני אומר: תם הטקס. תן לילד נשיקה, אנחנו הולכים לגן. אחרי זה אני הולכת לפסיכולוגית, לקבל ארגז כלים, איך אני מתמודדת עם הפסקת העישון שלך".
הבטתי בה, נראית טוב. שמלה שחורה מחמיאה ונעלי עקב. לבשה את זה בשבוע שעבר, כשהלכה ללוויה. שאלתי אותה אם לוויות זה הטרנד החדש של הפיק־אפ, והוספתי שלדעתי צריך שפתון אדום לוהט בשביל האירוע, ומשקפי שמש גדולים יותר. היא אמרה שאני אידיוט, והסכמתי מיד להגדרה. אז עכשיו שאלתי למה צריך לזרוק 500 שקל על 50 דקות של אכילת ראשים. "אני הולכת אליה בשביל גיא. סוזי מומחית לטיפול בילדים. אבל אתה ילד מגודל, אז היא בטח יודעת איך לטפל בטיפוסים כמוך. למרות שאני משוכנעת שילד חריג כמוך היא לא פגשה בכל הקריירה שלה. קום, הכנתי לך קפה ויש לך עוגת גבינה בלי סוכר. ביי, חיים שלי".
גררתי את עצמי לספה, לקחתי את הטלפון, וראיתי שיותר מדי אנשים חיפשו אותי, כולל העורך ששאל איפה הטקסט. נמנעתי מפתיחת הוואטסאפ, שלא יראו שאני זמין, קראתי רק כותרות על המסך, והצתי סיגריה של דיכאון. ניחמתי את עצמי שזה בסדר, כי הסרוטונין שלי בטח נמוך מאוד. הדלקתי טלוויזיה, גלית אישה יפה מאוד. זה שישב לצדה אמר שהוא לא נוהג ללכת לשרונה מרקט, אבל היום הוא הולך, כדי להזדהות.
עברתי לערוצי הרדיו, ונפלתי על שר התיירות, יריב לוין. "אני הרי כבר התרעתי על פרצות בגדר". זהו, קולקציית האפסים באגם הדרעק, חזרה לעצמה. הם המתריעים בשער, הם מדהימים בדיעבד. לעוגת הגבינה היה טעם של דרמפון, הסרוטונין שלי ירד מתחת לאפס. לוין הזה הוא לא שר תיירות? אז למה התיירות על הפנים, והוא לא מתריע ומתפטר? אין לי סבלנות אליהם.
לא יכולתי לטלפן, כי מישהו עוד יתפוס אותי על ממתינה, וייתן לי משימה בעבודה. אין לי ראש לזה. אז שלחתי לשחף מסרון: תבוא ב־12, תציל אותי ממנה. היא משגעת אותי. הוא ענה מיד. "היא דיברה איתי. מצבך חמור עד מעורר דאגה. אני בדרך".
וואו, איזה חיים אלה, לעזאזל. אני מזדקן, אבל האירועים אותם אירועים, אנחנו חיים בתוך ספין. שמוליק קראוס ז"ל, עלה לי בראש. "או או או, איך שגלגל מסתובב".