לאחר עשרות שנים של עשייה: העיתונאית המוערכת יוצאת אל האור

לאחר עשרות שנים של עשייה עיתונאית ענפה, מוצאת ברוריה אבידן־בריר - שכבר מסכימה להודות שהייתה הרכילאית של המדינה - זמן לבלות עם הנכדים, לעבוד על הרומן הביוגרפי והשערורייתי שלה ולקדם את “יומנה של כתבת שטח", ספר חדש שהוציאה ביחד עם כתבת הפלילים עדי מאירי

"אם זה ייהפך לסדרת טלוויזיה, זה ייראה קצת כמו מהדורה מוקדמת של ‘האישה הטובה'. הספר מתחיל כשהיא בת 22, רווקה בודדה, בתקופה שאנס הסתובב חופשי בתל אביב. היא מאוד מצליחה, במיוחד לאור הראיון שקטפה עם דניס רוס, ותוך כדי העלילה היא מתחתנת ויולדת בנים. בכל סיפור הקפדתי, לצד העלילה, לטוות קווים לדמותה. היא למשל כל הזמן על עקבים, בגלל זה הנעל על העטיפה. הכוונה הייתה להראות את המקורות העלומים שלה, את יחסיה עם ראשי הממשלה, את הסקופים, ואיך היא רואה את העיתונות". כך, כמעט בהערצה, מדברת העיתונאית המיתולוגית של “לאשה" ו"את", ברוריה אבידן־בריר, על עדי מאירי, כתבת הפלילים של קול ישראל. בימים אלה יוצא בהוצאת עם עובד הספר “יומנה של כתבת שטח", המבוסס על חייה הסוערים של מאירי, וכולל 23 סיפורים שאבידן־בריר דובבה אותה לספרם ואז כתבה אותם וסגננה.

את הפגישה ביניהן יזמה אבידן־בריר לפני כשנתיים, לאחר שצפתה במאירי בטלוויזיה. “היא הקרינה לי משהו נורא חזק. היא מאוד יפה", משחזרת אבידן־בריר, “קיבלתי היתר מהדוברת של קול ישראל וראיינתי אותה ראיון עומק שהתפרסם ב'את'. יותר מאוחר היא סיפרה לי שעומדים לעשות סדרת טלוויזיה על פי סיפוריה. אני הצעתי לה לא ללכת על סדרה אלא על ספר, והיא קיבלה את זה, וביקשה ממני להיות המנטורית. התחלנו להיפגש במחתרת, כשהיו לה שלושה ילדים ואת הרביעי ילדה תוך כדי".

נשמע לא קל.

“היינו נפגשות בצורה מופרעת, כשתוך כדי היא ישנה ואני מדובבת אותה, ואז הילדים מתקשרים והיא צריכה להזמין להם פיצה בשלט רחוק, והיא עונה לטלפונים מקול ישראל. ככה זה התנהל ונוצרה האינטימיות. הלכנו לעם עובד לפרזנטציה, הקראתי פרק וראיתי שהעיניים התלחלחו".

ויש סקופים או הישגים עיתונאיים נוספים שנחשפים בספר?

“אני ניסיתי להביא את הזווית שלה. היה חשוב לי מאוד להראות ות אחורי הקלעים, משהו אחר. פה ושם דיברתי עם חוקרים ודובבתי אנשים שקשורים לסיפורים, למשל את ניצב משנה אלברט אוחיון, מפקד מרחב דן, שחקר את הפרשה של זוג ההורים שהתעלל בתאומים שלהם, כשהתינוקת שרדה והתינוק נפטר. דיברתי איתו והוא סיפר לי את הסיפור על בוריו, ואני הצטמררתי. אז הקפדתי לתאר את הסצנה שבה הוא היה האדם היחיד שעמד ליד מיטת התינוק הנופח את נשמתו ובוכה, כשמסביב אין איש מקרוביו".

הכתיבה היא די סטרילית, זה היה מתוכנן?

“זאת לא טלנובלה. עדי גם מספרת שהיא לא בוכה, היא הדור החדש - היא בת 40, ורציתי להציג את הדמות שלה כפי שהיא. אם אני אכתוב רומן הוא יהיה אחר".

מה את רואה בה שאת רואה בעצמך?

“על המסך היא נראתה לי גזורה מסדרת פשע, וזה סקרן אותי. לי יש בת אחת, וגם איתה היה לי מערך מורכב לגדל עם עוזרת. וכאן יש כתבת צעירה שמצליחה גם לבנות קריירה וגם להתנהל עם ארבעה ילדים. הייתי בהלם איך היא מתמרנת. והיא כל כך שאפתנית ומממשת, לא שאני לא, אבל זאת לא חוכמה עם ילדה אחת".

עובדת קשה

לאבידן־בריר יש לא מעט מה לומר על התחום שבו היא נמצאת כבר למעלה מ־50 שנה. “אני מאוד חרוצה", היא מעידה על עצמה, “אני לא מאמינה בכישרון ללא חריצות. עיתונות זו עבודה קשה".

ולא מעריכים אותה?

“היום העיתונות הכתובה בתהליך גסיסה לא מפואר, התחליף שלה היא התקשורת האלקטרונית. כשאני עבדתי בעיתונות ב־20 השנים הראשונות, היו עושים סקרים ועיתונאים היו בראש הפירמידה של המקצועות היוקרתיים. היום זה אי שם למטה. בעולם שכל אחד עיתונאי ומקליט וכולם אומרים ‘כולנו עיתונאים', המילה ירדה לזנות".

את דרכה בעיתונות הישראלית החלה אבידן־בריר בתחילת שנות ה־60. בזמן היותה סטודנטית שמע אותה מו"ל "ידיעות אחרונות", נוח מוזס, מדברת על הצגה בתיאטרון הבימה, התלהב מדבריה, וביקש ממה להתחיל לכתוב ב"לאשה". אבידן־בריר נאותה ובמשך השנים שימשה בירחון ככתבת – כשבין היתר ראיינה את אריק ולילי שרון, בנימין נתניהו, לאה ויצחק רבין ועפרה חזה - כראש כתבים, כעורכת משנה וכבעלת טור הרכילות המפורסם “מלחשים ש...".

במרץ 2006 עזבה את "ידיעות אחרונות" והחלה לכתוב במגזין “את" של "מעריב". במשך שלוש שנים וחצי הייתה אבידן־שריר נשואה למשורר דוד אבידן, ומזה 50 שנה היא נשואה לעורך הדין אברהם בריר, אבי בתה שרון. כיום היא כותבת טור בעיתון השנים “מגזינה".

יש מצב שתרצי חופש?

“בסוף החודש אשב לכתוב רומן שיהיה מאוד אישי עם הרבה שלדים שיצאו מהארון. הספר נגמר כשאני עוזבת את רחוב שמשון, שבו גרתי עם בעלי דוד אבידן, ויוצאת לחיים בגיל 21. היה יופי וכיעור, חייתי בבוהמה, וכילדה לשעבר בצפון תל אביב, אני מרגישה צורך לכתוב על זה. הרומן יהיה מבוסס על אירועים ביוגרפיים, אבל הוא יהיה בדיה. אני רוצה להנציח ולהחיות את הכאב ואת ההוד".

אילו שלדים למשל את רוצה להוציא?

יש לי מה להגיד על הפולניות. פעם כתבתי בטור על אמי הפולנייה, וכשהיא קראה היא אמרה לי ‘מי זאת האישה הנוראית הזאת?' אמא שלי היה דמנטית ואבי היה חולה פרקינסון, והם מאוד אהבו. בכל שבת הם נפגשו. אבי החליט שמישהו בבית האבות שלה הוא המאהב שלה ושאמא שלי מרגישה נחשקת, ואז הוא היה צועק על הגבר הזה, ומתקרב לאמי ומלטף אותה".

הקשיחות של אמך השפיעה עלייך?

“אמרתי הרבה פעמים שאני לא אהיה כמו אמי, והרבה פעמים אני חוזרת על טעויות שלה. אמא שלי הייתה מאוד קשה, וחיינו בבית תרבותי. נוף ילדותי מאוד משפיע עלי, אבל לא רק. יצאתי לחיים בגיל מאוד צעיר, המפגש בין החיים בתל אביב והשירה של המשוררים שהושפעו מהשירה האמריקאית לבין השפה הגבוהה בבית השפיע על דרך ההתנסחות שלי".

תרמו לכך בטח גם החיים עם דוד אבידן.

“בוודאי. הוא היה איש המילה. הוא יצר מילים חדשות, ואני למדתי להשתמש בכל הרבדים של השפה, אם כי אני מודה שנעצרתי. בגלל גילי יש הרבה מילים שאני לא יכולה לומר, כמו ‘סבבה'. זה נראה לי קצת לא לעניין. השפה חיה ומתחיה כל הזמן. אני לא ציירת שיכולה לצייר על קנבס להנאתי. אם יעסיקו אותי אמשיך לעבוד".

איך עם שפה גבוהה כזאת הצלחת להפוך לעיתונאית כל כך פופולרית?

“יש לי כבר נכדה ונכד ואני קשובה ומבררת איתם על חידושי השפה. אני שומעת את המקצבים. אני לא חיה בתוך בועה. אומנם אני לא הולכת לכל ההופעות של הזמרים החדשים, אבל אני מעודכנת".

"אני חסרת מרפקים"

לו היה נאמר לנו כי השיר “עיתונאי קטן שלי", שכתב אריק איינשטיין ובו הביע ביקורת קשה על ההתנהלות העיתונאית המכרסמת בפרטיות ובאמינות ופוגעת באנשים, נכתב על אבידן־שריר, בטח לא היינו מופתעים. וגם היא לא. “במקרה שלי זה יותר אקוטי", היא אומרת לאחר שנשאלת אם הרגישה אי פעם כמו “עיתונאית קטנה", “מכיוון שהזדהיתי עם העיתון בצורה כל כך אובססיבית ורציתי שהתפוצה שלו תגדל. במשך שנים עשיתי את המדור ‘מלחשים ש...', ומבושה לא חשפתי שזאת אני מאחוריו. אבל כולם יודעים. ראיתי את עצמי כמראיינת, אבל לטובת העיתון עשיתי את זה. להגנתי טענתי שהעתקתי מעיתונים מחו"ל. אבל זאת רכילות לכל דבר. זה היה הצד של העיתונאי הקטן שלי".

עם אינטואיציות וטיימינג עיתונאי כמו שלך, את לא מרגישה שבזבת את יכולותייך על עיתון נשים?

“אמי הייתה אומרת ‘ממך ציפינו ליותר'. אני חסרת מרפקים. אני נקטפת ולא קוטפת. ל'ידיעות', למשל, נקטפתי על ידי נוח מוזס. הייתי נאמנה לו כי הוא עשה בשבילי הרבה, החתונה שלי נערכה בביתו, וכשנסעתי לחו"ל הוא פינק ועזר לי במזומן. ואז, כמו הרבה נשים, הפכתי את זה לדגל, למעין מניפסט. הזדהיתי וצמחתי להיות ראש כתבים וכתבת ראשית, וכשהכרתי את בעלי היה ברור שיהיה קשה לתמרן בין חיי נישואים לקריירה כזאת מחייבת. הוא לא לקח חלק במטלות הבית ואיכשהו הדברים התגלגלו. עכשיו אני מרגישה שאני רוצה לכתוב רומן כי אני לא רוצה להיפרד בלי פרידה, בלי לספר הכל".

את חושבת שאם היית לומדת עיתונות היית עיתונאית טובה יותר היום?

“אם הייתי הולכת לגל"צ, ודאי הייתי מתפתחת אחרת. אני אוהבת פוליטיקה, והחיים מגלגלים אותנו לכל מיני מקומות. עדי מאירי היא לוחמת, אני לא כל כך. אילנה דיין היא אחת המוצרים האיכותיים שיצרה המערכת. אני לא משווה את עצמי אליה. אני באתי משום מקום, בלי שום הכוונה. חברי רני רהב שואל אותי כל הזמן איך לא חתרתי לקבל תכנית טלוויזיה, ואני אומרת לו שכנראה אני לא יפה מספיק. את צריכה להגיע לפיוס עם העולם, אחרת תהפכי לדבר מצומק וממורמר".

בדיחה על ישבן

כאמור, אבידן־בריר חיה בתחושת השלמה. על מה שאולי פספסה או בחרה לא נכון, היא מפצה כיום על ידי התא המשפחתי הקטן אך האיתן והאהוב שמקיף אותה: “בעלי בנה קריירה בעולם, והוא אומר לי ‘כל הקריירה שלי לא משתווה לרגעים שלנו עם הנכדים'. יש לי כל מיני עוגנים בחיים, והעוגן של המשפחה הוא אמיתי, והזיו וההיי שבעיתונות היה חלק אינטגרלי מחיי מספיק זמן. היום אני עובדת מהבית. כשהייתי כתבת הייתי נוסעת בכל הארץ לראיונות. הייתי מראיינת רק בבתי המרואיינים. אין דבר כזה ראיון טלפוני. שומו שמיים".

אז מבחוץ ניהלת קריירה והתנהלות של פמיניסטית חזקה אבל בפנים היית חמאה?

“לא חמאה, כי זה לא בריא. בתי תגיד שבבית אני סמרטוט, אז אני פמיניסטית מ־9:00 עד 19:00. למדתי מבתי לבשל ואני מבשלת לא רע בכלל. היו לי תמיד מבשלות. הנכדה שלי מתחתנת בשנה הבאה ואני כבר יודעת כמה אתרגש. היו לי הרבה סקופים, אבל רגע מרגש שלא אשכח לעולם הוא דווקא בניו יורק כשאני יושבת עם בתי ונכדתי בת ה־12, אנחנו מעלעלות בווג ועושות פדיקור מניקור".

אפרופו פמיניזם, מה באמת יחסך לעניין?

“אחיינית שלי בוגרת לימודי מגדר, והיא מתנדבת לוהטת של מרכז סיוע למוטרדות מיניות, ובניתי הופעה והצגה על נשים שעברו אונס בישראל. היא כל כך פמיניסטית שהיא השפיעה עלי לכתוב כתבה על פמיניסטיות ויחסיהן עם אמם. היא לא מרשה לבנותיה ללכת בעקבים, לפעמים אני נרתעת מהחומרה והסלידה שלה למטבח. אני לא הצהרתי מעולם שהמטבח הוא מתחת לכבודי. חשוב לי המראה שלי והטיפוח שלי, אז מבחינה זו אני לא אישה פמיניסטית. אני זוכרת שראיינתי בזמנו את מרשה פרידמן, שהייתה הח"כית הראשונה שיצאה מהארון. כשבאתי לראיין אותה, היא עוד הייתה נשואה והתייחסה לבעלה כמו אל פודל. ממש ריחמתי עליו".

איך את רואה את ההתעוררות הציבורית בנושא ההטרדות המיניות?

“אונס זה אונס ובו צריך לטפל בחומרה רבה. לדעתי, בנושא ההטרדות המיניות קצת מגזימים. היה מקרה שראיינתי אחד משועי עולם. הוא החליט להראות לי את עיר דוד שנשקפה מהחלון ותוך כדי נצמד אלי. אז פשוט התחמקתי ויצאתי מהחדר. היה מישהו שחשב שישבני מפתה, אז עשיתי מזה בדיחה. אני לא מדברת על כשאת ילדה בת 18 והמפקד מטריד אותך, אלא כאישה בשלה - תעני לו. זה פמיניזם.

“עם המרואיינים שלי הרגשתי כמו במשחק פינג פונג ואף פעם לא יצרתי מגע פיזי. לילי שרון, שהייתה חברה טובה שלי, סידרה לי ראיון עם אריק שרון. כשגמרתי את הראיון בחוות השקמים הוא שאל אותי ‘ריציתי אותך?'. אמרתי לו ‘לא', נגעתי בידו ודובבתי אותו על נושא כאוב. הוא הסכים לדבר על זה. מגע הוא לא תמיד מיני. לפעמים את יוצרת אינטימיות רק ממבט עיניים. דוגמה נוספת לאינטימיות ללא מגע היא הפעם שראיינתי את נתניהו. הוא היה שגריר בחו"ל והיה ידוע כאדם כריזמטי שיכול להקסים אותך, למרות שעיניו תמיד קפואות. הוא דמע כשדיבר על אחיו יוני".