מפספסים תרופה למכה: מדוע המערב לא מחפש "פתרון מדיני" לבעיה שלו?

אחרי הרצח במתחם שרונה מיהרו השמאלנים אצלנו לדרוש פתרון מדיני. למחרת הטבח באורלנדו אמר אובמה כי זה מזכיר את הקלות של השגת נשק אוטומטי. ראש ממשלת קנדה טמן ראשו עמוק במים שארצו משופעת בהם ודיבר על פשע שנאה. אפילו לא הזכיר מוסלמי או אסלאם קיצוני כי כידוע זה לא עוזר להזכיר לעולם מי הטרוריסטים. אבל איש מאלה לא ביקש פתרון מדיני.
 

גם אם נתעלם לרגע מהאמת הפשוטה שלאיש אין "פתרון" לטרור, אלא רק אמצעים להנמיך את גובה הלהבות ולצמצם את שפיכות הדמים, חשוב לבחון מדוע מטיפים השמאל הישראלי ומנהיגי המערב ל"פתרון מדיני" כשהטרור מכה בנו, אך מציעים הגבלות על שימוש בנשק או חינוך והכלה כשהטרור מכה בהם?

השמאל הישראלי יציע פתרון מדיני גם לפקקי תנועה או להרפס. מין רפלקס מותנה כזה. השמאל המערבי יודע היטב כי יש "פתרון מדיני" להשתלטות האסלאם על אירופה: סגירת הגבולות וגירוש המהגרים, אבל אין הוא מוכן לשלם את המחיר; ויתור על כוח עבודה זול, על התבוננות נכוחה במראת המציאות של שיעורי ריבוי טבעי שליליים ודעיכה של התרבות האירופית הנדונה לכליה דמוגרפית.
 

אחרים אינם מוכנים לוותר על ערכים ליברליים כדי לשמור על זהותם הלאומית או התרבותית. אלא שהחשבונות שלהם, הצביעות שלהם, והמסקנה הסופית שלהם - להיכנע לאסלאם - מעניינים אותי רק אם הם משפיעים על מדיניותם כלפינו. וזו מושפעת מההנחה שאם ישליכו נתח בשר ישראלי לרגלי הרודפים, הם יתעכבו לשעה קלה. האנטישמיות היא גורם מסייע, מסיר עכבות. האינטרסים, או מה שהם מבינים כאינטרסים שלהם, מובילים אותם להעניק למוסלמים ולאסלאם הנחות שאין הם מוכנים להעניק לנו. בסדר. הבנו את הפרינציפ. אבל איך החכמים או המתחכמים שבתוכנו שאינם מציעים פתרון מדיני לשום טרור בעולם ממשיכים להציע זאת רק למדינת ישראל? איך זה לא עולה בדעתם כי המחלה של הטרור האסלאמי אחת היא בכל העולם, ולפיכך לא ייתכנו לה תרופות שונות במקומות שונים, ומה שלא ירפא את הטרור האסלאמי באורלנדו לא ירפא אותו גם אצלנו, כי זו מחלה חשוכת מרפא?
 

מדוע לא יעץ "הארץ" לאובמה להגיע להסכם שלום עם דאע"ש, ורון חולדאי לא הסביר לראש עיריית אורלנדו כי אפשר להבין את הרוצח המוסלמי על רקע המעורבות והנוכחות הצבאית המתמשכת של ארצות הברית באפגניסטן? שנאה עצמית היא תופעה הגורמת לקורבן לתלות בעצמו את האשם ברוע של האחר.