כבר שנים שאני חולם על אימוץ כלב. אבל בכל פעם ששעת השין מגיעה, מנגנון התרעה מצלצל בראשי ועוצר אותי. השבוע ביקרתי בביתו של חבר שלאחרונה אסף גור לביתו ומאז הוא ובני משפחתו חיים תחת שלטון של אימה וטרור. למרות שמדובר ביצור קטן, מלאך פרוותי, הכלבלב מתנהל כדיקטטור אכזר. שיניו הקטנות חדות כסכין וכמהות להינעץ בכל חפץ אפשרי. ההרגל המגונה הזה הפך את סלון המשפחה לאזור הנתון לשליטתו הבלעדית של ונילה, ששמו התמים מחפה על אנרגטיות ואכזריות של ברון סמים קולומביאני.
בשל החשש מפניו, ילדיו של חברי נעים ברחבי הבית בניתורים מרהיט לרהיט מחוץ להישג לסתותיו הפעילות. בביקורי האחרון חזיתי במו עיני במעשיו ושמעתי את נביחותיו של הצורר והחלטתי לטפל בבעיה בעזרת אהבה. הנפתי אותו אל על, קירבתיו לשפתי והערפתי עליו חיבה. בתחילה השיב לי בסדרת ביסים באף. אחר כך התרכך, שלף לשון, שרק בורא עולם יודע איפה ביקרה לפני כן, וליקקני ארוכות. בתום סדרת נשיקות ביני לבינו, גמלה בלבי ההחלטה שהוא יהיה בן בית חדש בחווילה המפוארת שלי בת שני החדרים שבלב גבעתיים. כשהעליתי את האפשרות הזאת, בני משפחתו הארעית הביטו בי כעל גואל ומשיח וקיבלו את בקשתי תוך צהלות רמות.
בכל זאת מקנן בלבי חשש מהמהלך, והוא נובע משתי סיבות: בלגן אטומי וצער. בפעם הקודמת ששהו בדירתי כלבים לטווח ארוך היה זה כשאחותי יצאה לחופשת קיץ והפקידה ברשותי את שני הפודלים הצרפתיים שלה - פוקה ולוסי. מרגע שעברו לחזקתי הפכתי לעבד נרצע. מדי יום, באזור השעה שש בבוקר, החלה המולת נביחות בסמוך למיטתי. בתחילה ניסיתי לנעול אותן מחוץ לחדרי ואכן זכיתי ליומיים של שקט יחסי. אבל בעורמה שלא תיאמן הצליחו להניע את הידית כלפי מטה ומאז יקיצותי הפכו לקרקס פעיל כששתי הכלבות יישמו תרגילי אקרובטיקה בסגנון מדראנו מעל ראשי כדי שאתעורר ואוציא אותן להתרעננות יומית ראשונה.
בהתאם לתוכנית האמנותית הן ניתרו, קיפצו, עמדו על רגליהן האחוריות ומחאו כפיים. אם העזתי לגנוב עוד רבע שעת שינה, קינחו את ההילולה בחרבון מחאה על מיטתי. ניסיתי לפייס אותן באין ספור דרכים כדי שתהיינה סלחניות: המטרתי עליהן דברי חנופה, האבסתי אותן בחטיפים יוקרתיים ואפילו הצטלמתי עם אחת מהן בסגנון אריק שרון והכבשה מתוך מחשבה ששחזור המעמד ההיסטורי יגרום להן לכבד אותי כשם שהעריכו בזמנו בעלי החיים את ראש הממשלה המנוח. אבל נאדה. למשך כל התקופה הייתי לשפוט מוחלט, וכל דרישותיהן הפכו לחובתי המוחלטת. אחרי חודשים של אובדן משקל וחיים חברתיים, הכלבות שבו לדירתה של אחותי עייפות אך מרוצות, ואני נשבעתי לא לנסות מהלך כזה שוב ושמלבד כלבת ילדותי, קוש־קוש, לא אנצור עוד זיכרונות של הולכים על ארבע בחיי.
קוש־קוש הייתה כלבה מעורבת שנמצאה משוטטת מורעבת בנגב והועברה לחזקתנו. ממדיה היו מרשימים, ובלסתה הענקית נהגה לנגוס, ללא הבדל דת, גזע ומין, בעקבי האנשים שנכנסו לביתי, מה שצמצם משמעותית את המעגל החברתי שלי. היות שגדלתי כילד מפתח לאם גרושה ועובדת, קוש־קוש הייתה שנים חברת הנפש היחידה שלי. שוחחתי איתה על בעיותי, נועצתי בה בהחלטות חשובות וחלקתי איתה סנדוויצ'ים ושלל דברי מזון שילדי מפתח ניזונים מהם. אבי ז"ל חיבב אותה במיוחד, וכשהגיע לבקרנו, נהג באקט של חיבה לתפוס את לחייה כשם שדודים של פעם, לפני בלבולי המוח של דור ה־Y, עשו לאחיינים שובבים ולהוסיף גם, משום מה, נגיחה ידידותית שהנחית על קודקודה. התנהגות בלתי מובנת לחלוטין מצדו של פרופסור מכובד. אבל זה מה שכלבים עושים לנו: הם מוציאים מאיתנו פרצי אהבה משוגעת. אנחנו מתנשקים ומשתוללים איתם ומחבקים את גופם בחום אדיר.
בזקנתה קוש־קוש התקשתה כבר להרים את האגן. בעיה שיש ללא מעט כלבי זאב מתבגרים. עם זאת עדיין הצליחה מדי יום להפוך את הפחים של כל השכנים במין ניתור מוזר שכלל את השלכת פלג גופה העליון על מטרתה. כשחזרתי מהצבא באחד מסופי השבוע ראיתי אותה שכובה על מדרגות הכניסה לבית. הסברתי לה שיש עדיין מאות פחים שעומדים מאונכים ושלמים ושהיא חייבת לפעול. למרות הפצרותי לא זזה. קראנו לווטרינר. הוא מישש את גופה, קבע שהגיע זמנה והזריק לה חומר שמחק בשנייה את החיים והברק מעיניה ובאותה מכה גם את כל זיכרונות ילדותי. קברתי אותה בקצה הוואדי הסמוך לביתי ובעודי מכסה אותה בחול, פיסה מנשמתי נטמנה במה שהפך לפגר רפה. עד היום אני נזכר בסופה ודומע. ואולי זו הסיבה לכך שקשה לי להכניס כלב חדש לחיי. הגעגוע נשאר לתמיד.