לבד על העץ: התנהלותו של נתניהו בעניין הסיוע גובלת בהפרת אמונים

משה כחלון זרק ביום שני בצהריים פצצה. הדברים שאמר בפתח ישיבת סיעת כולנו בכנסת היו יכולים להיחשב במדינה בעלת שיטת משטר אחרת כמרד גלוי: "ההצעה האמריקאית לסיוע ביטחוני לעשור הקרוב היא חיובית והוגנת, מערכת הביטחון יכולה להסתדר איתה, אין סיבה שנבצע מהלכים שיתפרשו כהתערבות במהלכיה הפנימיים של ארה"ב. אמרתי לראש הממשלה ולשר הביטחון ואני אומר להם גם היום, לאמץ את ההצעה ולשים קץ לסאגה הזאת. עוד בממשל הנוכחי. ארה"ב היא השותפה האסטרטגית הכי חשובה שלנו, חברת אמת, וכך צריך להתייחס אליה".
 

לא צריך לדאוג. כחלון לא יישפט בקרוב על מרד ולא יואשם בבגידה. יש לו מפלגה עם 10 מנדטים (לא לגמרי ממושמעים) והוא לא רואה את ראש הממשלה ממטר. בימים רגילים, במדינה נורמלית, הדברים שאמר השבוע שווים כותרת ענק שתהדהד זמן רב ותגרור דיון ציבורי נוקב. שר האוצר קורא תיגר בגלוי על מדיניותו של ראש הממשלה, אומר בפומבי מה שכל מערכת הביטחון והמערכת המדינית יודעת מאחורי הקלעים: נתניהו מחבל חבלה קשה בברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב, מהמר (שוב) על חבילת הסיוע האסטרטגי החשובה ביותר מאז ומעולם, מתייחס לנכסים החשובים ביותר לביטחון הלאומי של ישראל כאל צעצועיו הפרטיים. ירצה, ישבור. לא ירצה, ימשיך לשחק.
 

מה גם, שדעתו של שר הביטחון הטרי, אביגדור ליברמן, זהה לדעתו של שר האוצר. שניהם יחד כבר פנו לראש הממשלה וביקשו ממנו לרדת מהעץ שעליו טיפס. "אמרתי לראש הממשלה ושר הביטחון ואני אומר להם גם היום", אמר כחלון בסיעה, ורמז על דרמה שהתרחשה כמה ימים קודם, במפגש משולש בין ראש הממשלה, שר הביטחון ושר האוצר. נתניהו מצא שם את עצמו במיעוט. מולו ישבו שני מבוגרים אחראים שניסו להוריד אותו מעץ גבוה, שאליו טיפס יחד עם כולנו. אבל הוא מסרב לרדת. הוא מעדיף לשבור את הראש מאשר להודות בטעות ולחתוך הפסדים.

 

אפילו הפרופ' עוזי ארד, שהיה מקורב לנתניהו שנות דור ושימש כיועץ לביטחון לאומי, התראיין השבוע ב"קול ישראל" ונאלץ להגיד את האמת בקול רם וצלול. מדובר במפולת. בליקוי מאורות. אלה אינם "זוטי דברים", כלשונו של עו"ד וינרוט. זוהי תמצית קיומנו. חבילת סיוע ביטחוני אמריקאי לעשר שנים זה דבר גדול יותר מכל עסקה אחרת הקשורה למשק או לביטחון הלאומי. מבחינת חשיבות, היא משמעותית יותר מתגליות הגז. בוגי יעלון וכחלון הצליחו, במאמץ רב, להסכים על תקציב רב־שנתי, לאפשר לצה"ל ללכת לתוכנית רב־שנתית, מה שיכול לאפשר לצבא לתכנן מהלכים קדימה, לחשוב מראש על רכש, על תכנון לטווח ארוך. הבעיה היא, שכרגע הכל תקוע, כי אין ודאות באשר לסיוע האמריקאי. החלק החשוב ביותר במשוואה, הוא עדיין בחזקת נעלם.

חבילת הסיוע האמריקאית היא אירוע מכונן, מכריע, בביטחון הלאומי הישראלי. ישראל צריכה לגשת למו"מ על הסיוע הזה במלוא חושיה ויכולתה למנף את האינטרסים והצרכים שלה, מול בעלת בריתה האסטרטגית הגדולה ביותר. זה לא רק כסף, מטוסים, מסוקים, תחמושת ופצצות חכמות. מדובר בהבנות אסטרטגיות, בשיתופי פעולה מודיעיניים, בידע, במטרייה אווירית, מדינית וכלכלית ובעוד אלף ואחת תשומות מכריעות. 
 

נתניהו היה יכול להוציא מאובמה, בקיץ שעבר, מכתב בעניין רמת הגולן, כפי ששרון הוציא מבוש מכתב בענייני גושי ההתיישבות. הוא היה יכול לשדרג את ההבנות האסטרטגיות. הוא היה יכול לעגן הבטחות מדיניות ולייסד מנגנון משותף של פיקוח על יישום הסכם הגרעין עם איראן ואפילו פרוטוקול מוסכם של תגובות במידה שאיראן תפר את יישום ההסכם. רק השמיים היו הגבול למה שאפשר היה להביא מהאמריקאים ביולי שעבר, אחרי שההסכם עם איראן נחתם בווינה, כשמהבית הלבן התקשרו לנתניהו ואמרו לו "די, תפסיק, הגיע הזמן להתנהג בהיגיון".
 

מנהיג אחראי היה ניגש למלאכה הזו בחיל ורעדה, ומשדל למקסם את המנופים העומדים לרשותו. נתניהו ניגש למלאכה הזו עם פטיש אוויר, וריסק כל מה שהיה ניתן לריסוק. גם אחרי שהשפיל את הנשיא האמריקאי בכל דרך אפשרית, הייתה לו אפשרות תיקון: לפני שנה, אחרי שנחתם הסכם הגרעין, הוצע לו להפסיק את המאבק ולהיכנס למו"מ. הוא סירב. 
 

בין היתר, ישב אז נתניהו להתייעצות דיסקרטית עם אישיות ביטחונית־פוליטית שאינה נמנית עם המחנה הפוליטי שלו. האיש, עתיר ניסיון בתחום, אמר לו להפסיק את המלחמה בממשל האמריקאי, לקרר את האווירה, לצמצם את הקרע וללכת למו"מ על חבילת פיצוי, כפי שמציעים האמריקאים. נתניהו נחר בבוז. "הם חושבים שהם יקנו אותי כמו שבזמנו קנו את האינדיאנים, עם כמה חרוזים?", אמר, "אין לי כוונה להתקפל. בסוף נקבל את אותו הדבר".

ובכן, כבר היום ברור שלא. הפער בין מה שהיינו יכולים לקבל אם היה עומד בראש המדינה הזו מנהיג אחראי, לבין מה שנקבל בפועל, גדול ומקומם. ההוכחה הגדולה ביותר לכך היא העובדה שראש הממשלה עצמו לא חותם על העסקה ומנסה להיאחז בכל כוחו בשבבי תקווה מזדמנים. ביום רביעי בערב נחשפה הערווה בראיון של אחד מיועצי דונלד טראמפ בערוץ 2. האיש המליץ לנתניהו "לחכות לטראמפ", והצהיר ש"אצלנו ישראל תקבל יותר". זה הקלף החזק ביותר של נתניהו כרגע, וזה ממחיש את גודל הצרה. 
 

 

"כשהאמריקאים הציעו לנו עסקה, באוויר ריחף המספר של 5 מיליארד דולר לשנה", אומר מקור מדיני הבקי בפרטי המגעים, "שזה אומר 50 מיליארד לעשר שנים. זה נראה לכולם סביר. כסף הוא הדבר הכי זול כאן. חייבים להבין, מאז החתימה על החבילה הקודמת, שבה קיבלנו 3.1 מיליארד בשנה, כוח הקנייה של הדולר ירד, כמויות עצומות של נשק אמריקאי שוטפות את המזרח התיכון, יש הרעת תנאים ברורה מבחינתנו. האמריקאים היו מוכנים לפצות אותנו על זה. עכשיו מתברר, שלא רק שהם לא מפצים, הם מחמירים את מצבנו. הם רוצים לבטל את האפשרות שלנו להמיר רבע מכספי הסיוע לשקלים. זה אומר שהתעשיות הביטחוניות הישראליות יאבדו מאות מיליוני דולרים בשנה".
 

מה שבנימין נתניהו עשה בעניין הסיוע הביטחוני מארה"ב גובל בהפרת אמונים. השבוע, כשכחלון נאלץ להשמיע את קולו בסוגיה, ומיד אחריו גם ליברמן, הסתערו מקורבי נתניהו וטענו שכחלון וליברמן בכלל לא בלופ, שיפסיקו לבלבל את המוח, שהיחיד שמתעסק עם המו"מ על הסיוע זה ביבי עצמו, יחד עם מ"מ ראש המטה לביטחון לאומי בפועל, אחד בשם יעקב נגל, שגם מרבה להופיע בתקשורת ולפזר את הספינים של לשכת ראש הממשלה. עוד הוסיפו המקורבים, בעילום שם, שניהול מו"מ זה מקצוע, שנתניהו בקי בתחום יותר מכל הקשקשנים מסביב, שיפסיקו להפריע ויתנו לו לעבוד.

אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה ניהל נתניהו מו"מ מוצלח. אחרי הבחירות האחרונות, כשזכה ב־30 מנדטים, הודיעו כל הפרשנים הפוליטיים שהרכבת הממשלה תהיה "טיול אחר צהריים קל". מה שקרה במציאות זה כאוס שהלך ונמשך ונמתח עד שנתניהו מצא את עצמו 48 שעות לפני פקיעת מועד הארכה האחרונה בלי ממשלה. גאון המו"מ היה משוכנע שעשו לו תרגיל ותכף יקימו ממשלה מאחורי גבו. ליברמן הודיע ברגע האחרון שיישאר בחוץ, ש"ס עשתה שרירים ובנט התבצר. 
 

הפאניקה של נתניהו, זו ששיגרה אותו לאולפן טלוויזיה בשנת 92' לספר לעם ישראל שהוא בוגד באשתו בגלל מעשייה אורבנית על קלטת לוהטת שלא הייתה, גרמה לו הפעם להיקלע לסחרור ולמשכן כל מה שהיה לו: הוא נעתר במהירות לכל דרישותיו של דרעי, ואחר כך נעתר במהירות עוד יותר גדולה לכל דרישותיו של בנט, כולל ויתור על הנכס האסטרטגי־קיומי הכי חשוב (תיק המשפטים), כדי להרכיב את הממשלה בדקה ה־90, כמעט ללא נשימה. וכל זה קרה לו אחרי ניצחון גדול בקלפי. אין ספק, האיש הוא בית ספר מהלך לניהול מו"מ.
 

מה שמאפיין את דרך ניהול המו"מ של נתניהו זה ויתור על הכל, כולל הכל, למען האינטרס האישי. הוא יחלק את כל התיקים הכבדים לשותפות הקואליציוניות, כדי להבטיח את הקמת הממשלה. אחר כך יתברר שלא נשאר שום דבר לחברים בליכוד, אבל את מי הם מעניינים? שיגידו תודה שנתניהו הכניס אותם לכנסת. למרבה הצער, זה מה שראינו גם במו"מ עם האמריקאים על חבילת הפיצוי.

הוא משכן את עתידנו וביטחוננו כדי לנאום עוד נאום "היסטורי" בעצרת האו"ם נגד הסכם הגרעין, הוא הימר על כל הקופה כדי להמשיך את מסע הנאומים חוצבי הלהבות שלו, שלא שינה שום דבר לאף אחד, ועכשיו הוא ניצב מול השוקת השבורה ומסרב לשתות. אם יחתום על ההסכם, תיחשף ערוותו ברבים. אם לא יחתום עליו, הוא עוד עלול להתגעגע אליו.
 

מה עושים? בינתיים, כלום. זה מה שהטריף את שרי האוצר והביטחון השבוע. זה מה שצריך להטריד את כולנו. אגב, רוב הסיכויים שההסכם ייחתם בסופו של דבר עם ממשל אובמה. בסוף, ההיגיון ינצח. הבעיה היא, שזה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי.

התמונות של אביגדור ליברמן חותם על מטוס ה"אדיר" (מפציץ F35 "חמקן") הראשון של חיל האוויר, ואחר כך מתיישב בקוקפיט ומשקיף סביב, לא שימחו במיוחד את נתניהו. הוא יודע מה איווט חושב עליו והוא לא לגמרי מרוצה כשהוא רואה את שר הביטחון הטרי מתיישב בתא הטייס של כלי משחית קטלני כל כך. אנשים שפגשו את נתניהו השבוע מדווחים על ראש ממשלה נרגן במיוחד, מלנכולי, מתוח מאוד, לפעמים נסער ממש. על הסיבות לכל זה נדבר בהמשך. 

למרות הכל, ממשיך נתניהו במסעו הזוחל לכיבוש המערכת השלטונית והממלכתית בישראל, והפיכתה לקיסרות. הכסיל השימושי השבוע היה ח"כ יואב קיש (הליכוד), שיצא עם הצעת חוק שתאסור על חברי כנסת לעתור לבג"ץ. נדמה לי שהגיע הזמן לקצר את המסע וללכת ישר לשורה התחתונה: כל חברי הכנסת יצטרכו להישבע אמונים למשפחת נתניהו, לא יוכלו להציע הצעות אי אמון ויסכימו לכל בשורה שתצא מבלפור.
 

הנה סיפורה של הצעה אחרת, רצינית קצת יותר, של ח"כ עפר שלח מיש עתיד. שלח הוא אולי המחוקק הבקי ביותר בנושאי ביטחון. הוא הציג בפני הכנסת השבוע את הצעת חוק השירותים החשאיים. המטרה: להסדיר את המסגרת החוקתית והמיניסטריאלית לפעולת השירותים החשאיים בישראל (בעיקר המוסד והשב"כ). שני הארגונים הללו כפופים ישירות לראש הממשלה, אבל מכיוון שלוח זמנים וקשב של ראש ממשלה בישראל הם משאב נדיר מאוד, במציאות הם מתנהלים כמעט ללא פיקוח, תכנון מיניסטריאלי או רגולציה שלטונית.
 

 

בקדנציה הקודמת, כשיובל שטייניץ היה שר המודיעין, הוא עשה ניסיון הירואי לקבל סמכויות כדי שיוכל לפקח על הארגונים הללו ולטייב את פעילותם. הניסיון נבלם על ידי המערכת. שלח מנסה למסד אותו דרך חוק. עיקרי החוק: ימונה שר לענייני מודיעין, זה יהיה תפקידו היחיד והוא יהיה חבר קבינט. השירותים החשאיים ימשיכו להיות נתונים למרותו של ראש הממשלה, והשר לענייני מודיעין יהיה הממונה מטעם ראש הממשלה על השירותים. ראשי המוסד והשב"כ ימונו על ידי ראש הממשלה, לאחר היוועצות עם השר. הוא יפקח, מטעם רה"מ, על פעולתם, ארגונם ותקציבם של השירותים החשאיים, על מינויים בכירים בתוכם, הוא יגבש מדיניות מודיעין, יוביל תוכניות רב־שנתיות, יפקח על ניצול התקציב, על תוכניות עבודה, על נהלים, על בניין הכוח, על ההכשרה. כל סמכויותיו של השר יינתנו לו מכוח סמכותו העליונה, העודפת של ראש הממשלה. הוא ישמש, בעצם, זרוע של ראש הממשלה, במשרה מלאה, מול ארגוני הביון החשאיים שלנו.
 

שלח הציג את ההצעה שלו בפני תמיר פרדו ויורם כהן, לשעבר ראשי המוסד והשב"כ, וזכה לתמיכתם. נתנו לו להאמין שהמערכת תתמוך בהצעת החוק הזו. כמעט כולם יודעים ומבינים שהשב"כ והמוסד מתנהלים היום מעצמם, לראש הממשלה (כל ראש ממשלה) אין באמת זמן, כוח וקשב לרדת לרזולוציות הנדרשות כדי לפקח עליהם. זה גורם מדי פעם לתקלות קשות, להתנגשויות של תחומים וסמכויות, לוויכוחים על הקצאת משאבים מודיעיניים וכו'. אין יד מכוונת במשרה מלאה, הכל מקרי, ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון מפקחת רק בדיעבד.
 

שלח עשה עבודה בוועדת השרים לחקיקה. נאמר לו שאלקין בעד, יריב לוין בעד, שטייניץ בעד. אבל אז אמר לו מישהו, שמבקש לשמור על עילום שמו, שראש הממשלה יסכים לתמוך בחוק רק אם שלח יסכים לקחת איתו את השר הנוכחי למודיעין, ישראל כץ. שלח הבין. כץ הוא איום אסטרטגי על נתניהו (לדעת נתניהו), ולכן הסיכוי שביבי יוותר על חלק מהצעצועים שלו לטובתו, שואף לאפס. שלח הסכים שהחוק יתקבל ויחול רק מהקדנציה הבאה, כשכץ כבר לא שר המודיעין, אבל גם זה לא הועיל. 
 

לפני שבועיים, ועדת השרים לחקיקה, בלחץ נתניהו, דחתה את ההצבעה על החוק הזה בשבוע. אחר כך דחו את זה בחודש. שלח הביא את ההצעה למליאה. הוא עלה להציג אותה, ונשא את אחד הנאומים המשעשעים ביותר של העת האחרונה. ח"כ שלח הציג את כל הטיעונים הכבדים בעד הצעתו, ואחרי כל טיעון כזה, אמר ש"מצד שני, ארגוני המודיעין הם רק של ראש הממשלה ולא של אף אחד אחר, ועל צעצוע פרטי כזה אף אחד לא מוותר, גם אם אין לו זמן וקשב לנהל אותו. וחוץ מזה, ישראל כץ הוא שר המודיעין, ואם יהיה לתפקיד הזה משמעות הוא עלול להתקדם בתודעה הציבורית ולקבל נפח בענייני ביטחון. זו כבר סכנה קיומית לישראל, את זה ראש הממשלה לא יכול לסבול". כך ארבע פעמים.
 

בשם הממשלה עלה להשיב כץ עצמו, שציין שאף על פי שהצעת החוק מאוד רצינית, יש בה בעיות מבניות כאלה ואחרות והוא מבקש לדחות את הדיון בחודש. ח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה, אותת לכץ שעוד אין רוב מובטח באולם, אז הוא משך זמן, ועוד זמן, אבל אז נגמרו לו הטיעונים (שלא היו שם מלכתחילה), והוא ירד, ושלח עלה כמקובל לענות לו, ועדיין לא היה רוב במליאה, אז ביטן רצה שכץ יעלה שוב, אבל זה אסור על פי התקנון, אז חיפשו שר אחר, ושלח התבדח עם השר ליצמן (שהשיג את הפשרה במשבר הקבינט מול בנט) ואמר לו "יעקב, אולי תעלה ותציע שהבד"ץ יכריע בעניין", וניסו לשכנע את חיים כץ שיעלה, אבל הוא לא מבין כלום בנושא, אז בסוף נשלף יריב לוין, שבכלל תומך בהצעה, ושלח התפוצץ מצחוק, וצעק לו מלמטה "איך בסוף שולחים אותך, שאתה תומך", ולוין חלק שבחים להצעת החוק, והתפתל והתייסר על הדוכן, עד שדוד ביטן סימן לו שיש רוב והוא ירד והכנסת הצביעה נגד ובא לציון גואל. הסכנה הקיומית חלפה.

מילים רבות נשפכו השבוע על "מסמך יצחקי", שנחשף בידי רביב דרוקר בערוץ 10. סיפור מצוין של דרוקר. בעקבותיו נאלצו המפכ"ל רוני אלשיך וראש אגף החקירות והמודיעין יצחקי, לעלות לירושלים ולשבת מול יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, כדי להסביר לו שאין כאן איסוף חומר נגד פוליטיקאים או ניסיון להלך אימים על מחוקקים. יש כאן עבודת משטרה מסודרת, שיטתית, שגרתית. אבל הסיפור האמיתי גדול יותר מהמסמך הזה. גדול הרבה־הרבה יותר.
 

מאחורי הקלעים ומתחת לאדמה ניטשת כאן מלחמת גוג ומגוג. בשבועות האחרונים נעשה מאמץ אדיר לחסל ולפרק את אגף החקירות של משטרת ישראל ובעיקר את מי שעומד בראשו, ניצב יצחקי, ואת ראש להב 433, ניצב רוני ריטמן. המפכ"ל עצמו אמר את הדברים כמה פעמים (פרסום של דורון הרמן בערוץ 10), והם נאמרו גם ליו"ר הכנסת בפגישה השבוע. מכיוון שבאגף החקירות מתקיימת לאחרונה פעילות חקירתית סמויה שמערערת כיסאות בצמרת הגבוהה ביותר של השלטון הישראלי, החליט מי שהחליט ללכת על ראשיהם של ראשיו. יש כאן איחוד אינטרסים בין קצינים בכירים שנמצאים בהליכים משמעתיים ונלחמים נגד ניצב ריטמן, יחד עם גורמי שלטון בכירים ביותר, פרקליטיהם וסייעניהם השונים. 
 

זוהי מלחמת קיום. כל הגדרה אחרת ממעיטה בערכה. בלהב 433 מתעסקים עכשיו עם עצבים חשופים, רגישים ביותר, בצמרת השלטון. מתברר שזה מסוכן. כל יום או יומיים צץ סיפור חדש על ריטמן (בדרך כלל שטויות), כנ"ל לגבי יצחקי.
 

 

דרוקר עצמו אמר השבוע, באחת מהופעותיו הטלוויזיוניות, שהוא לא מעלה על דעתו שישתמשו דווקא בו לצורך מאמץ הבלימה הנואש של להב 433, יצחקי וריטמן. הרי הוא אחד מנושאי הדגל של מאבקם. נדמה לי שהוא טועה. דווקא השימוש בו הופך את המהלך לגאוני. אם הכותרת הזו הייתה מתנוססת לרוחב הביביתון, מישהו היה מתעסק איתה? ברור שלא. המידע המודיעיני מתוך אגף החקירות והמודיעין יוצא דרך קצינים בכירים, עובר לידיהם של הפרקליטים הבכירים, ומשם אפשר להעבירו בדרכים שונות ומשונות לידי העיתונאים. דרוקר לא צריך להתעניין במקור המידע. מבחינתו, הדבר היחיד שחשוב זה שהוא נכון. ברגע שהסיפור נכון, הוא ראוי לפרסום.
 

דרוקר עשה את עבודתו וראוי לכל שבח. המלחמה שניטשת מסביב, זה כבר סיפור אחר לגמרי. כמעט כולה מתחוללת מתחת לפני הקרקע, באמצעות שליחים, מנגנונים אפלים, זרועות תמנון סמויות, ממומנות, שנלחמות עכשיו על חייהן. נדמה לי שהרכבת יצאה מהתחנה, ומדובר במלחמת מאסף.

אפרופו המסמך: המשטרה אוספת חומר כל הזמן. נגד כולם. זהו טבעה. כשמדובר בפוליטיקאים, החומר שזורם למשטרה גדול במיוחד. לכל פוליטיקאי אויבים שמנסים להכפיש אותו. מה שיצחקי עשה, בעקבות כמה פאשלות שגרמו למידעים שונים "ללכת לאיבוד" בין האגפים (פרשת פואד, פרשת גל הירש), זה לבקש שירכזו את כל החומר נגד פוליטיקאים במקום אחד, כדי שאפשר יהיה לוודא שכל פעולה שהייתה צריכה להינקט, ננקטה, וששום דבר לא נפל בין הכיסאות, תרתי משמע. זה הסיפור כולו. ריכוז החומר הזה כבר הועיל מאוד עד כדי פריצת דרך בפרשות כמו חקירת ישראל ביתנו, מע"צ וכמה סיפורים נוספים. 
 

הפופוליסט התורן היה הפעם, כמעט כמו תמיד, השר אורי אריאל, שמיהר לדרוש שכל החומר יפורסם, והתנדב להיות הראשון. הדרישה הזו היא, כמובן, חסרת ערך או תוקף. מידע מודיעיני זה לא כתב אישום ולא ראיה משפטית. לא כל מה שמאן דהוא לוחש על אוזנו של קצין מודיעין ראוי לפרסום. אין שום סיבה לפרסם את גיבוב הפרטים, השמועות, הרכילויות והמידע המזדמן שהצטבר במהלך השנים. פעמים רבות פרטי מידע שהיו חסרי כל פשר או משמעות בשנת 2011, הופכים בשנת 2016 לפיסות מידע משמעותיות שיכולות להשלים את הפאזל, בעקבות הצטרפותם של עדים מכריעים והתיק קורם עור וגידים. ככה צריכה לעבוד משטרה. עכשיו, צריך באמת לתת לה לעבוד ולהתפלל שהיא תהיה חזקה מספיק כדי לעבור את מה שצופן לה העתיד.

נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת הילה גרסטל, תסיים את תפקידה בסוף החודש. זה יהיה יום עצוב לכל מי שהמערכת המשפטית חשובה לו. לגרסטל עוד לא נמצא/ה יורש/ת, הצעת החוק של השרה איילת שקד שאמורה להסדיר את הביקורת על הפרקליטות (סוף סוף) נמצאת עדיין בהליכי חקיקה, גרסטל עצמה, שמתנגדת להצעה, לא תוכל להופיע בפני ועדת החוקה. היועץ המשפטי לממשלה אסר זאת עליה, כי המדינה אמורה לדבר "בקול אחד" (חוץ מאשר בנושאי חוץ וביטחון, כפי שמעיד הפתיח לטור הזה).
 

כך או אחרת, השבוע פורסם הדוח האחרון של גרסטל. הוא דן ב"עמידה במועדי הגשת כתבי הגנה בתביעות אזרחיות". לא, זה לא משעמם כפי שנדמה לכם. מדובר בתביעות אזרחיות שמוגשות נגד המדינה. בשורה התחתונה, הדוח הזה מסביר את הסחבת האינסופית שבה נתקל כל מי שמנסה להגיש תביעה כזו. הדוח מצא כי ב־91% מהתיקים הפרקליטות לא עומדת במועד הקבוע בדין להגשת כתב הגנה. רק ב־9% כתב ההגנה מוגש בזמן. החריגה הממוצעת מהזמן היא בסביבות ארבעה וחצי חודשים. ב־77% מהתיקים מגישה הפרקליטות בקשה לקבל ארכה להגשת כתב ההגנה. הסיפור המדהים הוא, שברוב המקרים שבהם לא מוגשת בקשה לקבל ארכה, כתב ההגנה לא מוגש במועד מבלי לקבל אישור. סתם ככה. למה? כי הפרקליטות יכולה.
 

 

בכל מקום נורמלי היה מישהו בפרקליטות לוקח לתשומת לבו את הדוח הזה. מודיע שילמד אותו, שיקים ועדה לשיפור המצב, וכו'. אפילו בשביל הנימוס. אבל סיכמנו כבר שמקום נורמלי, אנחנו לא. החברים מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) יצאו השבוע לגיבוש של יום אחד בנחל עמוד. לכבוד האירוע המשמח הם הדפיסו לעצמם חולצות טי אדומות עם כתובות משעשעות. הלוגו והססמה של יחידת דובדבן הצה"לית ("כי בתחבולות תעשה לך מלחמה") קיבלו טוויסט משעשע. הססמה של הפרקליטים, על החולצה, הייתה "כי בארכות תעשה לך הגנה". מתחת לזה נכתב "מה שקשה נעשה היום, מה שבלתי אפשרי נעביר למתמחה הבא". בחלק התחתון של החולצה הייתה מסגרת ובה השאלה "איך אני מתמחה?", דווחו 24 שעות לכוכבית*. אגב, הכוונה לעו"ד כוכבית נצח־דולב, הזכורה לרע מההגנה על המדינה (והגברת נתניהו) בפרשת מני נפתלי.
 

במקום לנסות להפנים את ממצאיו הרציניים והחשובים של דוח שעליו טרחו רבים, במטרה להקל במשהו על הסבל, בזבוז הזמן ועינוי הדין שהם מנת חלקם של אזרחי ישראל במערכת המשפט, הליצנים בפרקליטות הדפיסו לעצמם חולצות משעשעות. הארכות הללו, שמאריכות את ההליכים המשפטיים כמו מסטיק בלתי נגמר, מצחיקות אותם. כך נראית יוהרה. זוהי זחיחות.

בית המכירות הפומביות הירושלמי "ווינר'ס" (WINNER'S) מתמחה, בין היתר, בכתבי יד עתיקים, מסמכים ארכיוניים בעלי ערך היסטורי ומכתבי מנהיגים. לאחרונה הציב "ווינר'ס" למכירה ארכיון מסמכים ענק של משפחת נתניהו־מיליקובסקי־מרגולין. מדובר במסמכים שהיו שייכים לבועז מרגולין, מחותן של המיליקובסקים/נתניהואים, שהיה עסקן, קבלן ויצואן שהיה פעיל בתחילת המאה שעברה בירושלים.
 

הארכיון הוגדר כ"היסטורי־אישי" וכלל מסמכים ותעודות של הרב נתן מיליקובסקי, סבו של בנימין נתניהו, בוגר ישיבת וולוז'ין. בין היתר היו שם, על פי הקטלוג של בית המכירות, גם "מכתבים מעניינים הקשורים לבית העסק של משפחת מיליקובסקי־נתניהו וחברת מרגולין, הכולל סודות משפחה עסקיים, מכתבים רשמיים ותעודות". אפילו תעודת הנתינות של נתן מיליקובסקי, עם חותמת המנדט הבריטי משנת 1926, הייתה שם. אגב, באופן מוזר התמונה בתעודת הנתינות הזו היא תמונת אישה.
 

נתן מיליקובסקי, סבו של ראש הממשלה, היה רב ופעיל ציוני ואחד הנואמים היהודיים הגדולים והמפורסמים ביותר בסוף המאה ה־19 ובשליש הראשון של המאה ה־20. מתברר שהיכולת הרטורית האגדית עוברת במשפחה הזו מדור לדור. אלפי יהודים מילאו את האולמות שבהם נאם מיליקובסקי באירופה ובארה"ב. באוסף שהועמד למכירה היו גם עשרות תמונות מקוריות, ביניהן של בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, ותמונות ותעודות של אירועים וקשרים דיפלומטיים ומשפחתיים של משפחת מיליקובסקי ונתניהו בארה"ב ובארץ.
 

האוסף והארכיון הועמדו, כאמור, למכירה פומבית. אלא שזמן קצר לפני מועד המכירה, הוסר הארכיון מהאתר ונמסר כי "נמכר". בירור קצר העלה שקרוב משפחה הגיע, רשם צ'ק ע"ס 3,000 דולר, קיבל את הארכיון והלך. הרוכש סיפר כי ראש הממשלה עצמו התקשר אליו והמליץ שירכוש את האוסף, כי "אסור שדברים כאלה יסתובבו בחוץ". כך או אחרת, חתיכת היסטוריה.