לו הייתי צריכה לבחור ברעה חולה אחת של העידן החדש או אולי במחלה הסופנית של העידן הדיגיטלי המתקדם, הייתי בוחרת בתסמונת ה"חייב לומר משהו" כתסמין המנצח, זה שטרם נמצא לו מרפא. קל לשבת מרחוק, להאשים את כל העולם שלוקה במחלת ה"אני חייב להיות חלק מהשיח, גם אם אין לי מה לומר" ולכנות אותו טיפש. מודה ומתוודה, אני נוהגת לעשות זאת כל הזמן. אלא שבשבוע שעבר גיליתי שאני לא רק מתנשאת על טרולי הרשת הללו כאחרונת יושבי האולימפוס, אני גם מספרת לעצמי סיפורים שאיני טרולית קטנה בעצמי. ובכן, הזדעזעתי לגלות שייתכן שהתנשאתי לשווא, ואין דרך עדינה יותר לומר זאת: je suis trolit.
זה קרה לאחר שמישהו תקף אותי ברשת בגלל מילה "לא במקום" בעיניו, שכתבתי באחד הטורים הקודמים. תגובתו כללה גיבוב מילים הנוגע לעובדה שנשים לא צריכות להתעסק בטריטוריה לא שלהן, ועדיף שישחקו "קלאס" או "חמש אבנים". אתם יודעים, סוג של הומור של בית גיל הזהב, כזה שיאצק ואברהם מהקיבוץ היו מלווים אותו בצביטה בתחת של איזו מתנדבת. יכול להיות שזה משעשע חלק מסוים באוכלוסייה, ואם כן, ומכיוון שצחוק מאוד יפה לבריאות במיוחד בגיל הזה, אני מפרגנת להם את הבדיחה הזו על חשבוני ממש בכיף.
כשראיתי את התגובה, קודם כל צחקתי, אחר כך אמרתי לעצמי "הלו, רגע", שהלך וחימם את המנועים. משם, בלי שייזרק לעברי חבל הצלה שיעזור לי לשמור על שתיקה מבורכת, החלה ההתדרדרות שהפכה בן רגע את היוצרות, וגררה התפרצות בלתי נמנעת של הנגיף האכזרי יותר מההרפס, הלא הוא נגיף ה"חייבת להגיב לכל אידיוט". התגובה האוטומטית של להלן "המותקפת" הייתה לענות, להתווכח ולריב כאחרונת הסופרז'יסטיות. מנגד, עוד בילדותי לימדו אותי שהכוח האמיתי הנשי טמון בשתיקה. לא צריך להוכיח את כל מי שחושב שאת לא שווה, אמרה לי פעם אמא. ובמילים אחרות: שכולם יקפצו לך.
כחלק מהתיאוריה היונית שאני אוחזת בה בענייני מגדר בפרט ובחיים בכלל, נהגתי לשמור עד עתה על שלווה מעוררת הערצה מבחינתי, בכל מה שקשור לתגובות קיצוניות של תולעי מקלדת שאוהבים להשאיר חותם וירטואלי לדור הבא. ובכלל, נטייתי להתעצבן מטיפשותם של אחרים הייתה משהו שקורה רק לעתים נדירות. ובכן, לא עוד. לאחרונה ייתכן שמשבר הגיל, עוצמת הטיפשות והאלימות המילולית, ואולי גם מחיר החשיפה, גרמו לי לרצות להפסיק לשתוק. זו כמובן החלטה איומה ואפילו מטומטמת מבחינתי, שמבזבזת לי זמן יקר בתוך שיח שלא מוביל אף פעם לשום מקום.
העניין הוא שחייתי בהכחשה עם ההתדרדרות במצבי, ורק בסוף השבוע האחרון התברר לי למרבה הזוועה, שגם אני לוקה בווירוס הטרוליות, אולי לא בצורה סופנית אבל לחלוטין נדבקתי. נגיף ה"חייבת לענות לכל אידיוט" הוא במובנים מסוימים חמור יותר מנגיף ה"חייב לומר משהו", מכיוון שהוא פותח את לוע התנין לממדים מפלצתיים. מה שקורה הוא שברגע שההוא ש"חייב לומר משהו" כותב לי משהו שלא מוצא חן בעיני, אני חייבת לא רק לענות לו אלא גם להוכיח לו עד כמה הוא טיפש, וההוא - בחיים לא יישאר חייב.
כמה ניסיונות רעים בעבר הוכיחו לי שאין טעם להתעסק עם אנשים ברשת, בטח שלא עם מחרחרי ריב ובוודאי שלא עם גברים מהסוגה השוביניסטית ומהזן שמחפש מין וירטואלי בצ'טים של פייסבוק. "ערה?" אאוט, "אז מה בא לך לעשות לי עכשיו" אין. על הזן השני אנחנו נדבר בהזדמנות אחרת, מפני שקצרה היריעה, והאמת היא שאין לי כבר כוח.
מיותר לומר שהניסיון לחנך מחדש אף פעם לא עובד. אם יש משהו שלמדתי מהכוויות האחרונות הוא שכל המגיבים הללו עושים זאת עבור עצמם בלבד, דהיינו לא באמת מעניין אותם דבר בחיים מלבד עצמם. מה שבמחשבה שנייה הופך את כל הסיפור הזה ממכעיס לעצוב.
זה קצת מזכיר לי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, את המחשבה שהייתה לי לא מזמן על כך שפתאום לא מתחשק לי לטוס לבד לשום מקום. פעם הייתי עושה את זה הרבה, לוקחת מזוודה, לא אומרת לאף אחד לאן ופשוט נעלמת. היום משום מה קצת עבר לי החשק, ואולי גם ברור לי שאם אעשה זאת, אז לא באמת אצליח להתנתק אלא אהיה כל הזמן מחוברת לרשת, אשתף ואעלה תמונות. מוזר שפתאום זה קצת עצוב לחוות כל כך הרבה דברים לבד ולתת להם להישאר בפנים. כנראה שזה היינו הך לגבי כעס ותסכול. אולי כל מה שטרולי הרשת האלה צריכים באמת זה מישהו שיקשיב להם, מניחה שגם איזה חיבוק לא יזיק. אבל בטח לא ממני.