השיטה הישנה: הסבר גברי לאלימות במשחקי היורו, ולעוד כמה תופעות

זה לא טור על כדורגל, אלא על גברים מוכים.

זה לא טור על כדורגל כי לא תכננתי לכתוב על כדורגל במשך החודשיים הקרובים, לפחות עד לפתיחת עונת המשחקים הבאה. ובכל זאת, הסיפור מתחיל בכדורגל.
 

כדורגל היה ועודנו מקום לגברים לבנים. על המגרש, הרב־תרבותיות חוגגת: כדורגלנים מכל הגזעים, הצבעים והיבשות (אבל רק ממין אחד), הופכים את המשחק ליפה יותר. ביציעים לעומת זאת, כמעט שלא חל שינוי בתמהיל האנושי: אומנם בשנים האחרונות, כחלק משיווק הענף כבילוי משפחתי לגיטימי למשפחות מהמעמד הבינוני, חלה עלייה די נאה במספר הצופות (בעיקר בגרמניה ואנגליה), אבל ברוב המגרשים הקהל הוא די הומוגני. פה ושם, בעיקר בערים גדולות, אפשר לראות אוהדים ממוצא אפריקאי או אסייתי, אבל אפילו בערים רב־תרבותיות כמו לונדון למשל, הם ממעטים להגיע ליציעים.

 

בימים הראשונים של היורו הזה, מיהרו כולם להאשים את החשודים המיידיים - האוהדים האנגלים השתיינים, אחר כך את האלימות (המאורגנת והדוחה) של הרוסים. בינתיים הצטרפו לחגיגה גם חוליגנים צרפתים מקומיים, אוהדים קרואטים במפגן אבוקות וחזיזים, אוהדים ספרדים שנשאו שלטים ניאו־נאציים, ואפרופו אלה, גם בקרב אוהדים גרמנים נשלפו דגלים של תנועות הימין הקיצוני בחגיגה של גברים לבנים אדומי צוואר שמכים אלה את אלה. 

וזאת רק ההתחלה, כי בשלב הבא הם יחפשו קורבן משותף להכות בו יחדיו. פעם אלה היו היהודים, בעתיד הקרוב אפשר שיהיו אלה מהגרים מארצות המזרח הקרוב ואפריקה, סוג של אלימות שמעוררת (למרבה הצער) בישראלים רבים רגשות מעורבים.
 

אני חייב להסיר ספק: אלימות בכלל ואלימות בכדורגל בפרט, מגעילה אותי, אבל הגועל האישי שלי כמו גם התקווה שהמעורבים יבואו על עונשם (כיחידים וכקולקטיב) לא צריכים למנוע את השאלה שמרחפת מעל האירועים האלימים: מה לעזאזל קורה פה? איך כדורגל הנבחרות שבשנים האחרונות היה סמל לחגיגה ספורטיבית, הפך למפגן דוחה של אלימות? 
 

במשך שנים חינכו אותו לרסן את הדחפים שלו באמצעות משטרת המחשבות של הפוליטיקלי קורקט, סוג של התנצלות מצד אינטלקטואלים מערביים בפני כל קורבנות השיטה הישנה: מיעוטים, נשים, הומוסקסואלים ועוד. הכוונות היו נהדרות, אבל האכיפה הפוריטנית רק העצימה את האלימות המודחקת.

כל עוד האידיאולוגיה השוויונית והרב־תרבותית תגמלה את מאמיני הדת הדמוקרטית־ליברלית בנדיבות באמצעות מילת הקסם "צמיחה" והציגה לצד דרישותיה מהמאמינים גם עלייה עקבית ברמת החיים, העסק החזיק מעמד: אתה תוותר על הפריבילגיה הגזעית, הדתית, המעמדית והמגדרית שלך - ותקבל בתמורה עולם טוב יותר. הזרם הדתי הזה הצליח לסחוף את מאמיניו במשך כ־70 שנה מתום מלחמת העולם השנייה, אבל ברגע שרמת החיים החלה לסגת, ההזדמנויות העסקיות החלו להיסגר בפני כל מי שלא נולד עשיר, הפערים הכלכליים בין בעלי חברות לעובדיהם השכירים צמחו לממדים בלתי נסבלים - ולכל זה התווסף נחשול של פליטים שחלקו מזוהה, בצדק או שלא, כפלישה מוסלמית - נעמד הגבר הלבן על רגליו האחוריות.
 

במשך שנים מכרו לו שאם רק ישחק לפי הכללים, הרי שהשיטה תפעל לטובתו. בכל פעם שאירעה תקלה, כמו בכל דת, תבעה השיטה ממאמיניה לבדוק את עצמם: אולי לא היו סובלניים מספיק כלפי מיעוטים? אולי פגעו באוכלוסיות מוחלשות (ביטוי נוראי שמסיר מהאדם את האחריות לגורלו שלו)? על פי האמונה הרווחת בקרב המאמינים (הגם שחלקם נחשבים אתאיסטים), התקלות אירעו רק מפני שלא כולם אימצו את האמונה המערבית בלב שלם: כך עמד ברק אובמה בקרב המוסלמים ב"נאום קהיר" והגיש להם את לוחות הברית של האמונה המערבית: דמוקרטיה, שוויון הזדמנויות, זכויות הפרט, פלורליזם ועוד. 

בתמורה הוא קיבל את דאע"ש.

 

יש לי מכר שהמציא פעם ביטוי נהדר: "כשהרועה חלש, הזאב מחרבן צמר" - ובתקופת כהונתו של הכהן הגדול אובמה בכנסייה הדמוקרטית־ליברלית, נדמה שכל הזאבים בעולם משלשלים צמר: בעיראק, בסוריה, באוקראינה, בפריז, באורלנדו ובכל מקום בעולם שבו ההימנעות ממלחמה צודקת הפכה לאידיאולוגיה.
 

הרפיסות הזאת גורמת למי שכיסו על אודם צווארם בצעיף של פוליטיקלי קורקט להחליף אותו בצלבי קרס. למה? כי משטרת המחשבות הרגה בדרך (גם בישראל) את הימין המתון והשפוי, זה שגרס שגם לשיטה יש זכות להגנה עצמית ושהעובדה ההיסטורית שלפיה כלכלת המערב וערכי החופש שלו נבנו על שוד של העולם השלישי, לא צריכה להיות פקטור משמעותי ביחס למציאות הפוליטית־כלכלית־חברתית העכשווית. 
 

תאצ'ר? רייגן? בגין? אל תצחיקו את החוליגנים: כשהעצים מחפשים מלך, הם ימצאו את האטד שממנו תצא האש שתאכל את ארזי הלבנון.