בסוף השבוע A-7713 מת ונקבר בניו יורק. העולם ביכה את מותו. הוא לא היה רק עד, אמרו עליו גדולי העולם. הוא היה מצפון העולם. באושוויץ קועקע המספר על זרועו השמאלית. כאשר יצא מאושוויץ בצעדת המוות הובל לבוכנוולד. כששוחרר המחנה היה אלי ויזל שלד אדם. את הזיכרון ואת מסקנותיו מהזיכרון הזה הנחיל לעולם כולו. על כתביו אלו והגותו הפילוסופית זכה ב־1986 בפרס נובל לשלום.



לאחר המלחמה מצא מקלט בפריז. החל לכתוב ביידיש, בעברית ובצרפתית. כתב גם לעיתונים ישראליים. שנים אחדות נמנע מלכתוב על השואה. אך כשהחל לעשות זאת - החיה את העולם שנחרב. את זוועות ההשמדה. “והעולם שתק”, “עיר המזל” ו”שערי היער” היו ספרים שקראתי בנעורי. הוא השמיע גם את זעקתם של “יהודי הדממה” מברית המועצות בימים שהעולם שכח אותם וקריאתם לצאת לחירות רק החלה להישמע.
 
מעטים זוכרים שלאחר ששמע על פיצוץ מלון המלך דוד ב־1946 ביקש להצטרף לאצ”ל. הוא תרגם מאמרים מעברית ליידיש לעיתון הארגון אך לא הפך חבר בו. לאחר קום המדינה, ב־1949, עלה ארצה.
 

לאחר שזכה בפרס נובל כתב עליו אבי ע”ה: “ראשיתו ציונות, עלייה לארץ כתוצאה פשוטה ביותר ממראה אושוויץ במלוא היקף המושג. אחר כך - ירידה. ירידה פיסית, אישית, לשם ‘עלייה’ - עלייה על לאומית, על ארצית, עלייה מן הארץ לשמי הדאגה הקוסמופוליטית לכל נרדפי העולם. הינתקותו מהארץ מוסברת על ידו באי האהדה שהוא נתקל בה כאן, אך עוד יותר מזה - בשל הכוחנות שהשתלטה עלינו כאן... אלי ויזל היה זקוק לארצות הברית כדי לבשר משם את בשורותיו”.
ב”ידיעות אחרונות” כתב ויזל ב־1985: “למדתי ב־40 השנים האחרונות שיהודים חייבים להיות מעורבים בכל מפעל אנושי וחברתי, ובאמת, צדקה עשה איתנו הקב”ה שפיזרנו בין העמים וזאת היא הצדקה גם עמם. עם העמים. תודות לנוכחותנו הם מודעים עכשיו למצוקתו של האדם”.
 
דווקא הוא, שקרא לשמור את הזיכרון - החמיץ את הלקח. את הלקח הציוני. הוא המשיך לקדש את הגלות. גם אם יהודי אינו יכול להשתחרר מהדחף לדאוג לכל העולם - הנטייה הזאת אינה קטלנית עבורנו כשאנו חיים במדינה שלנו. עם צבא שלנו. המקדים והורג את אויבינו לפני שיהרגו אותנו. אבל על זה אין מחלקים פרס נובל לשלום. אנו כאן רוצים להציל את הגוף מהשמדה פיזית, ואת הנפש היהודית משמד ונישואי תערובת. האם לא הכיר ויזל בכך שכ־60% מיהודי ארצות הברית נישאים לגויים? האם לא הבין שנתן את עוצמתו המוסרית לשמד הרוחני הזה בכך שאמר “צדקה עשה עמנו הקב”ה שפיזרנו בין העמים”?
 
כשניסה נתניהו למנוע את בחירת ריבלין פנה לוויזל והציע לו להיות מועמד לתפקיד הרם ביותר - נשיא ישראל, ויזל סירב. “נו, באמת. זה לא בשבילי. אני כותב ספרים, לא נועדתי לזה”. עם זאת, תמיד התייצב לצדה של מדינת ישראל, ולמרות ביקורת מצד “ליברלים” יהודים בעולם ושמאלנים בארץ, לא התפתה לגנות את ישראל.
 
בסוף השבוע מת. יכול היה לבקש להיקבר בהר הזיתים. באדמת ירושלים. אבל הוא העדיף את אדמת מנהטן. נצח הגלות. 

אריה אלדד גם ב"רדיו ללא הפסקה", 103FM