החזרה לאנטבה: ח"כ עמר בר לב מספר על השיבה לאתר המבצע

לפני 40 שנה הייתי קצין בדרגת סגן, הפעם אני מגיע לכאן ללא חיילים וכשאיני לובש מדים. אני מגיע לכאן ממשימה לאומית אחרת, מורכבת ורבת־משמעות לא פחות. משימה לאומית למימוש החזון הציוני שהוא בראש ובראשונה מדינת ישראל בטוחה. עבורי, כחבר כנסת מטעם המחנה הציוני בהווה וכמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, המאבק למדינת ישראל בטוחה היה ויישאר משימת חיי. 
 

שדה התעופה נראה היום אחרת, אולי בעיקר משום שנחתנו באור יום. לפני 40 שנה נחתנו בלילה. אני זוכר את התחושה של הנחיתה. לאחר טיסה ממושכת, לפתע היא הגיעה. היינו במטוס השני, שהיה אמור לנחות כשבע דקות לאחר המטוס הראשון, עם הכוח המשתלט בפיקודו של יוני. 
 

הגחנו במהירות מבטן הקרנף. ראשונה יצאה השריונית בפיקודו של שאול מופז ואחריו אני. דהרנו אל הטרמינל הישן. כבר בדרך שמענו יריות. גם היום דהרנו בטרמינל הישן, לא על שריוניות אלא באוטובוסים ממוזגים. לא היו יריות ברקע, רק קולות המסדר האוגנדי, שהרים טקס מפואר לציון 40 שנה לאותו יום שבו הוכיח צה"ל את גבורתו וממשלת ישראל קיבלה החלטה אמיצה עם סיכונים רבים. 

 

שחרור בני הערובה באנטבה מסמל בעיני עד היום מבצע שהצליח בזכות הלוחם הבודד. מי שבעיקר אלתר, יזם, התקדם ונלחם, היה הלוחם הבודד, כמו גם מפקדי הצוותים והפלוגות, שפעלו כבודדים. מאז מבצע אנטבה, ובפרט בשנים שבהן גלעד שליט היה בשבי חמאס, נשאלתי לא פעם אם ישראל של היום הייתה מסוגלת לבצע פעולה כמו "מבצע יונתן". נשאלתי בפירוט אם המנהיגות המדינית של היום ומפקדי הצבא הנוכחיים היו מצליחים. עד לפני שנתיים תשובתי המוחלטת הייתה כן. תשובתי היום מעט שונה, אך ביטחוני בצה"ל נותר זהה. 
 

מהיכרותי העמוקה עם צה"ל ועם מפקדיו שלוחמים היום, אני יכול לומר כי הרמטכ"ל גדי איזנקוט הוא איש ערכי ומעמיק, קצין מצטיין, שטוב שכתפיו הרחבות הן האמונות על ביטחון מדינת ישראל. ובעניין המנהיגות הקיימת: לצערי חסר בה את אומץ הלב והתעוזה שאפיינו את יצחק רבין ז"ל, שהיה אז ראש הממשלה והבין שרק באמצעות יוזמה בסיכון מחושב ניתן לקחת את גורלנו בידינו ולהשפיע על המציאות.

הכותב היה סגן, מפקד צוות של סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה. כיום ח"כ במחנה הציוני