מקום של כבוד בקורות עם ישראל שמור לאלי ויזל כמי שהנציח, טיפח והחדיר למצפון ולתודעת העולם את זכר הטרגדיה הגדולה שאירעה לעם היהודי. אין עוררין על המוניטין שהיו לו בקרב יהודים ולא יהודים, כמי שנתן לשואה ולזכר מיליוני היהודים והקהילות שנכחדו, נוכחות היסטורית בהיקף ובעומק שרק זכר חורבן שני בתי המקדש יכול להתחרות בהם.
איך קרה שנביא זעם, שהנציח מראות אימים, שתיעד רשע ואכזריות של אומה אירופית, שלא נתן מנוח למצפון האנושי והזין ללא הרף את מוסר הכליות של רבים, היה כל כך אהוד, מקובל ומחוזר? (ויזל לא אהב את המילה פופולרי). גברים ונשים התפארו בכך שהם מכירים אותו, וראשי מדינות ומנהיגים עולמיים התהדרו בידידותם עמו. הוא היה מוצף בפניות של רבנים ואישים יהודים שביקשו לקבוע איתו פגישה. עיתונאים מרשתות טלוויזיה ומהתקשורת הכתובה, מכל רחבי העולם, ביקשו ראיונות. ספרים שכתב ופרסם היו לרבי מכר, ולהרצאות שלו נהרו אלפים.
בפגישות שהיו לי עם ויזל בביתו או במשרדו במנהטן, השיחה בינינו הייתה נקטעת בטלפונים מפריז, ממלבורן, מפרנקפורט, מירושלים, מוושינגטון. "אל תכעס", היה מתנצל. "זה חשוב". מארשת פניו ניתן היה להבין שהוא פשוט איננו מסוגל לא להשיב למי שפונה אליו. הפרסום, ביטויי האהדה ללא גבול וגילויי ההערכה שנשקו להערצה, שהורעפו עליו, שיקפו פן בדמותו וחלק באישיותו שלא קיבלו בחייו תשומת לב ראויה. ויזל היה לא רק העד הגדול והנשמע ביותר של השואה, הוא גם היה נציג העולם היהודי הישן, היפה והמפואר, שחרב.
הוא היה סמל חי ליהדות הישנה, האנושית ומסבירת הפנים שפרחה בעיירות ובקהילות מזרח אירופה לפני החורבן. הוא היה שומר החותם של אוצר החסידות המקורית, שנולדה ופשטה במזרח אירופה. ויזל משך וריתק אנשים משום שהוא ייצג ערכים של השתתפות במצוקה ובסבל של בני אדם; משום שהיה דוגמה ומופת של אכפתיות בהיקף ובעומק חריגים ונדירים בימינו.
*******
הכבוד וההוקרה שקיבל מצד לא יהודים, היו בחלקם הגדול ביטוי וגילוי להערכה על כך שויזל ייצג את האוניברסליות של היהדות. באורחו הוא סימל את האיכות האנושית של ערכי היהדות. בפגישות שקיים עם נשיאים בבית הלבן, בשיחות שערך עם מנהיגים עולמיים ובהופעות ברחבי העולם, ויזל הזכיר והבהיר, אולי אפילו בלי לדעת, מיהו יהודי.
נכחתי בהרבה הרצאות שנשא, התלוויתי אליו באירועים שנערכו לכבודו בבית הלבן והשתתפתי בארוחות ערב חגיגיות של ארגונים יהודיים, שויזל היה אורח הכבוד והנואם המרכזי בהן; אבל אף פעם לא ראיתי אותו מרוצה, מחייך ונהנה כמו שהיה במחיצת חסידים בתפילת שבת בשטיבל או בהתוועדות חסידית. אז הוא היה לא רק יהודי אלא גם חסיד.
סבו ואביו נמנו עם חסידות ויז'ניץ, שהייתה החצר החסידית הגדולה ברומניה ובהונגריה לפני השואה. בפתק ששלח לי לפני שנים אחדות, רשם בכתב ידו "לר' שלמה, מחסיד ויז'ניץ לחסיד גור".
אחד מספריו הגדולים, "איפה היהודים שלי?" (בהוצאת 'ידיעות ספרים'), הוא התרפקות מדהימה בעוצמתה על העבר היהודי במשפחתו ובעיר מולדתו סיגט. הספר מתמודד עם פירוש משמעותם של היהדות, האמונה באלוהים וערכי המצוות.
"לעולם לא אשכח את השבת בעירי. גם אם אשכח את כל השאר, זו תישאר בזיכרוני", כתב שם. "כשתשקע עירי בנבכי העתים, אזכור את אורה של השבת, את חומה של השבת, את עומקה של השבת בעירי, התפילות המרוממות, הזמירות ללא מילים של החסידים, האש, פניהם הקורנות של רבותיהם". עוד כתב: "להיות יהודי בזמן השואה משמעו היה לא להבין... הסכמנו לחיות ולמות בלי להבין. דבר אחד נחשב: הרצון להישאר יהודי. כלומר קורבן? כלומר אנושי?".
ויזל, שהיה אסיר באושוויץ, כתב "כמו בעבר, עורר הניסיון שהועמדנו בו (אושוויץ) לא שקיעה אלא תחייה של התודעה היהודית ולבלוב של ההיסטוריה היהודית. היהודי לא ניתק את קשריו, אלא הידקם ביתר שאת. אושוויץ עשתה אותו, מסתבר, חזק יותר... היהודי נשאר יהודי... היהודי יהיה נושא דברם של כל היהודים, המתים והעתידים להיוולד, של כל בני האדם החיים דרכו ובו. שליחותו מעולם לא הייתה לעשות את העולם כולו יהודי - אלא אנושי". לעשות את העולם אנושי - זה היה אלי ויזל האמיתי.
כנראה משום כך הוא לא אהב את חידושי הטכנולוגיה. הם נראו לו כמפריעים ומשבשים את השיח והשיג הישיר, האינטימי, האנושי. "אני לא אוהב את הטלפון הנייד", אמר לי פעם, "נתנו לי טלפון כזה, אבל אני בקושי יודע איך לקבל שיחות". הוא היה רשת חברתית של אדם יחיד, עם לב פועם ודאגה לזולת, בלי תיווך ובלי עזרה של המודרניות.
טד קופל, לשעבר דמות ידועה בטלוויזיה האמריקאית וידידו של ויזל, ספד לו בהלוויה. קופל סיפר כי פעם אסף את ויזל בנמל התעופה של וושינגטון ובדרך למלון עצר בתחנת דלק כדי למלא את מכל מכוניתו. כשחזר למכונית אמר לו ויזל בהתפעלות, "עשית את זה". קופל לא הבין ושאל את ויזל: "מה עשיתי?". ענה לו ויזל: "ראיתי שמילאת דלק למכונית בעצמך, במו ידיך ובלי עזרה".
הפרסום ואותות הכבוד לא השפיעו כמלוא הנימה על חייו האישיים. הוא קיבל בני אדם בסבר פנים יפות ובחיוך. דיבר עם כולם כשווה בין שווים, בגובה העיניים.
באחת מסדרות הרצאותיו על גדולי החסידות, הוא התכונן להרצאה על מייסד שושלת חסידות גור, רבי יצחק מאיר אלטר, הנודע בזכות ספריו "חידושי הרי"מ". ויזל ידע כי אני מצאצאיו של האדמו"ר הראשון לחצר גור, וביקש ממני חומר ופרטים. היו לי ספקות לגבי כמה עובדות שויזל התכונן לכלול בהרצאתו, ואמרתי לו כי לדעתי הן אינן מדויקות. בהרצאה שנשא באולם מלא וגדוש הזכיר ויזל את העובדות האלה, אבל שלוש פעמים העיר וציין: "מיסטר שלמה שמיר איננו מסכים עמי". ליושרה ולהגינות שהיו בו, לא היו גבולות.