הוא יושב בבית קפה בצפון תל אביב עד שייכנס לתוקף חוזה השכירות שחתם באחד המשרדים בבניין הסמוך. כאן נמצא מקום המפגש שלו עם לקוחות פוטנציאליים. מחוגי השעון נושקים לשעה 11 והוא מצפה לפגישה השלישית היום. המלצר ניגש אליו, מניח על מגש את כוסות הקפה וצלוחית העוגיות הריקות. "להביא לך עוד משהו?", הוא מתעניין.
הוא מניד בראשו לשלילה והמלצר עוזב. אין לו כבר כוח לדבר, שבועיים שלמים הוא יושב פה, באותו בית הקפה, ומנסה לשכנע אנשים עם מעט ממון בכיסם לתת לו לנהל את אתרי האינטרנט העסקיים שלהם. בינתיים רק שניים נעתרו, וגם זה אחרי שהצליחו להוזיל את עבודתו עד כמעט מחיר עלות. הכסף פחות מטריד אותו, כרגע הוא מבקש חשיפה לקהל רחב. אם לשם כך יצטרך עכשיו לשרוף את חסכונותיו, כך יעשה.
הפלאפון מצלצל. "כן", הוא אומר בענייניות. "היי, קבענו ב־11, אני חושבת שהגעתי, זה בית הקפה עם השלט האדום?", נשמע קול נשי מעברו השני של הקו.
מוזר, הוא חושב לעצמו, ב־11 משוריינת לו ביומן פגישה עם בחור בשם עודד. "נכון", הוא מתאפס על עצמו, "בואי, אני בשולחן הימני, תראי אותי כשתיכנסי".
עוד לפני שהוא מספיק לנתק את השיחה, היא נכנסת. בחורה מתולתלת, נמוכה, פנים סבירות. הוא לא היה מסובב את הראש בעקבותיה או נסחף אל פרשיית אהבים רוויית יצרים. היא לובשת ג'ינס כהים וחולצה לבנה מכופתרת.
"זה אתה?", היא שואלת. "את עודד?", הוא מחייך אליה. הבחורה צוחקת. "עודד זה בעלי. למעשה, הוא בעל העסק, אבל נכנסה לו איזו פגישה והוא לא יכול היה להגיע היום".
"כיף פה, יש מזגן", היא מתיישבת ואוספת את שערה. הוא מבחין בטבעת יהלום על אחת מאצבעותיה. למרות לבושה הפשוט, ניכר כי היא לא סובלת ממחסור. "פעם היה פה רק קיוסק, כדי להצטנן קצת בקיץ הייתי מפלח כמה שקלים מהכיס של אבא שלי ובא לכאן, להתענג על איזה ארטיק לימון". הבחורה מהנהנת בהבנה, לא מגיבה על דבריו ומוציאה מהתיק קלסר סגול. "נתחיל?", היא שואלת.
"אסרטיביות אני אוהב", הוא משיב לה, "אז באיזה פרויקט מדובר?".
היא פותחת את הקלסר בדיוק באמצע, מוציאה שרטוט אדריכלי רחב ופורשת על השולחן. "לא יודעת כמה אתה מבין בתורה, אבל בפרשת בחוקותי כתוב 'וישן מפני חדש תוציאו'. אני מדברת על פרויקט גדול מאוד, הוא בתהליכים מתקדמים. בעלי לא חושב שאנחנו צריכים מנהל מדיה או אתר אינטרנט, אבל זה תמיד טוב, עוד יחסי ציבור לא מזיקים".
"החיים היום ברובם הם וירטואליים. פרויקטים קמים ונופלים על דעת קהל ברשתות החברתיות. אני חושב שעשית נכון כשבאת אלי", הוא אומר לה ומסמן למלצר לגשת.
"טוב, אתה לא בדיוק אובייקטיבי, אבל אתה נראה לי קליבר לא קטן, כך שאני לוקחת את הצ'אנס איתך", היא משיבה.
המלצר מגיע. הם מזמינים שני אספרסו כפול ועוד צלחת עוגיות. "ספרי לי קצת על הפרויקט. מה תקציב הפרסום שלו?", הוא שואל.
היא רוכנת על השולחן, כפתור קטן בחולצתה כמעט נפרם. הוא לא מסוגל להוריד מבטו. פתאום מוצא בה משהו מושך. אולי זו האסרטיביות, אולי ריח ההצלחה. "השכונה פה מאחור, מכיר?", היא מביטה לכיוון הוויטרינה הגדולה.
"שכונת העבודה ב'?", הוא שואל.
"כן", היא עונה, "מעט התושבים שעוד מחזיקים בדירות המצומקות והמתפוררות יפונו בקרוב. אני ובעלי הולכים להציל את פיסת האדמה הזו, שאגב, על פי רוב, שווה הרבה מאוד. הכל כבר די חתום, גם האנשים שגרים שם קיבלו הודעה ויפוצו בכמה עשרות אלפי שקלים".
"עשרות אלפי שקלים? הבתים פה בצפון תל אביב עולים מיליונים", הוא אומר לה ומתאפק לא להסגיר את יצריו המתלהטים.
"המון בתים לא חוקיים נבנו שם", היא מסבירה. "בגלל אוזלת היד של המדינה הצעירה והלא מפותחת החליקו להם את זה במשך שנים, אבל זה הזמן לעבוד. הפיצוי הוא הרבה מעבר למה שמגיע".
המלצר מגיש להם את האספרסו. "סוכר?", היא שואלת. "לא, אני שותה בלי", הוא ענה ולגם מהקפה המר והשורף. אם לפני שתי דקות חשק בה מעט, הרי שעכשיו העדיף את טעם הקפה מטעם לשונה הרעה. "מה בדיוק אתם צריכים ממני?".
"לא הרבה", היא אמרה, "אנחנו נשלם לך סכום יפה, לפי שעות. בכל פעם שמופיע טוקבק פוגע, בכל פעם שמישהו מסית נגד חברת הבנייה שלי ושל בעלי, בכל פעם שעולה איזו כתבה לא מפרגנת, תגיב בשבילנו. תכתוב שהכוונות שלנו טובות, תמליץ לציבור לא ללכת אחרי העדר, לא לשנוא ישר, אלא לבדוק את העובדות קודם לכן. לא להיכנע למניפולציות רגשניות".
היא נשפה מעט על הכוס השלה. הוא אחז את שלו ביד ובלע את הקפה בבת אחת. "משוגע", אמרה לו, "אתה תישרף".
"כבר נשרפתי", הוא השיב, ושלף עט מכיס חולצתו ועל מפית נייר כתב מספר בן שש ספרות. "זה נשמע סביר", היא הסכימה, "נצא לדרך".
היא חייכה אליו שוב, קיפלה את דפיה והכניסה אותם אל הקלסר. "אתה תסתדר עם החשבון?", שאלה. "בטח", הוא מלמל. "תשלחי לי את כל הפרטים, מחר נתחיל לעבוד". היא יצאה מבית הקפה. הוא ראה אותה מתרחקת ונכנסת לג'יפ לבן וגדול.
פעם, כשחזר אביו ממלחמת יום הכיפורים חסר יד, הוא היה אוחז בידו הקטנה ומטייל איתו בין מבני השכונה העייפים. "יום אחד יהיה פה יפה, ילד שלי, אתה תראה", היה אומר לו.
היום, מאחורי הבניינים הגבוהים, באחד מאותם הבתים, שוכב אביו ונושם בעזרת מכשיר אינהלציה מרעיש. הוא לא יודע שמחר, אחרי שבועיים שלא הגיע לבקרו, בנו ידפוק על דלתו, ייכנס עם כמה מתוקים ועוגות, ויבשר על פינויו הצפוי. כן, זה בנו הקטן שטבע בבריכת כרישי ההון.
השעה שתיים בלילה. אני מכינה כוס נס קפה ומגבירה את לאונרד כהן. כמו טיפשה ישנתי צהריים, מה שאומר שמנוחת הלילה שלי אבודה. אני משוטטת בפייסבוק, בין סטטוסים לא כל כך שנונים וסיפורי חיים מרגשים, ספק מומצאים, סוחטי לייקים, ונתקלת בסרטון. אני לוחצת פליי והסרטון מתחיל לנגן. גבר בשנות ה־80 לחייו, כיפה לראשו, יושב בכיסא בגינת ביתו וכמה שוטרי מג"ב מקיפים אותו.
הגבר בוכה, אוחז בתמונת אשתו ובתעודת הוקרה שקיבל מגולני. "גם אשתי הלכה כי אתם מעיפים אותי, גם אשתי הלכה", הוא מלמל. אחד המג"בניקים נושך את שפתיו ומלטף את ראשו. "תירגע, אבא, תירגע", הוא מבקש ממנו.
ניכר כי הוא לא באמת אביו, אבל נוגע לאותו החייל בעצב חשוף. ברקע מישהו צועק "פיניתם הכל?".
"מספיק", צעק הזקן וקם ממקומו בעזרת מקל. "לקחתם לי הכל, אל תיקחו לי את הבית, לאן אלך? מספיק, אלוהים. אני מתחנן, רחמו עלי".
שני אנשי מג"ב קופצים עליו ומחזיקים אותו. "די, תירגע, קח מים". הוא מעיף את הכוס ומנשק את תמונת אשתו. "תעזרי לי מלמעלה, תגידי לאלוהים שהרשעים לוקחים מבעלך את הבית".
הסרטון מסתיים כך, בלי סוף שמח, בלי דמעות של אושר. למטה מופיעה כתובית האומרת שגם הוא, אותו אדם מבוגר, פונה מביתו. הדחפורים החריבו את הקירות המתקלפים ביניהם זרע משפחה וחי עד ערוב ימיו.
כבר שתיים וחצי. ראיתי את הסרטון עוד עשר אולי 12 פעמים. חקרתי קצת על האיש, פרטים לא מצאתי. רגע לפני שנעצמו עיני, כשדמעות גודשות אותי, יכולתי רק לקוות שהוא ישן עכשיו במיטה גדולה ונוחה, בבית חדש ומכובד שקירותיו מעוטרים בתמונות אשתו. אם הייתי יכולה, הייתי מלטפת את מצחו, מייבשת את דמעותיו ולוחשת לו "אל תבכה, סבא, אל תבכה, מה זה בית? רק קירות. שתמיד נהיה אנחנו בצד הנותן. תן להם, הרי הם תמיד יישארו רעבים".
ואז נרדמתי. רציתי למחוק את אותו הפחד שביום מן הימים אולי יעיפו גם אותי ממיטתי, כשבידי תמונה מנעורים יפים, וכמה דפים עם סיפורים שכתבתי, כשעוד הייתה בי קצת תקווה.
מוקדש לתושבי גבעת עמל