טרמינלי: מתי הפכו שדות התעופה משערי גן העדן לבתי מטבחיים?

כעבור יומיים, במסגרת בחירות 96' ועליית נתניהו הראשון, שכפלה הליכוד את הכתבה ההיא באלפי עותקים, וחילקה אותם בתיבות הדואר או הניחה בעיתונים. זה דבר אחד לשבור רגל על המקלדת בתנאים מבוקרים בעיתון שבו אתה כותב, ודבר אחר כאשר מילות הכפירה שלך מתגלגלות ברחוב כמו הזמנה למועדון לילה.
 

הימים ימי טרום האינטרנט במובנו הטוקבקיסטי והטרולי, ואת מספר תגובות הזעם מהברנז'ה והמילייה ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת. משפטית, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, נגד הליכוד לא היה מה לעשות. מותר היה לה לשכפל את הכתבה ולהפיצה כלשונה. אולי הגיע לי שכר סופרים, אבל זו לא הייתה עילה ראויה לעסוק בה.
 

לעתים נשלחתי לזירת הפיגוע לפני שפינו אותה מההרוגים, והמראות מסייטים אותי עד היום. בעיקר פיגוע אחד בחדרה שעורך “מעריב" יעקב ארז התעקש שאגיע לאתר בידיעה שהמראה יעמת אותי עם תודעתי ועמדתי הפוליטית. הוא לא טעה. למרות מקרי הטבח הנוראים (אני מודע לפיגועים בישראל בשבוע שעבר), ניתן היה לטעון בהמולה הווכחנית שקמה באותם ימים (לפני 20 שנה בלבד) שמדיניות ישראל והכיבוש על כל היבטיו הלא אנושיים, הם שדחקו נערים פלסטינים להפעיל חגורות נפץ על גופם ולעלות בסערה השמיימה, כשהם מבקשים לקחת איתם כמה שיותר יהודים.
 

ככל שהתרבו הפיגועים, השתרשה תרבות הצפייה האפאטית בהם בבית. האגרופים נקפצו בחרון קדוש מול הטלוויזיה, ועם ההכרה שעשרה הרוגים בעשר בבוקר הם 20 הרוגים אחרי הצהריים, איבד הוויכוח הפוליטי־מוסרי את אחיזתו, נדחק בגבו אל הקיר, ותאוות הנקמה ניגרה מאיתנו כמו סירופ מייפל מעץ. גם אם היו בינינו מי שהבינו את עילת הייאוש למסע ההרג הסיטונאי, היה ברור גם להם שחייבים לעצור אותו. אפשר היה לשטוף את הדם מהמדרכה, אבל לא היה אפשר לשטוף אותו מהנשמה. הוא העכיר את חיינו וגנב את התקווה. 
 

צרת רבים אינה חצי נחמה או נקמה. העובדה שבעת האחרונה הפך העולם המערבי כולו ליעד להתקפות טרור מתוחכמות ומשוכללות המוציאות את דיבתם של שירותי הביון שהחלו מאמינים לספרים שנכתבו ולסרטים שהופקו עליהם, אינה גורמת לי להרגיש שהופקעה מידי ישראל זכותה ההיסטורית העומדת לה כחלוצת ז'אנר לוח מטרה, על גבה של אומה בשל פרשנות שגויה וגורפת הניתנת לקיומה. לא משום שאני חי ביניהם אני גורס שקל לנו יותר לצפות בגויים רוצחים גויים. מנהיגים ישראלים הבחינו בתופעה לפני והשתמשו בה כניסיון להסחת דעת.
 

 

הימים ימי גוג ומגוג, ארמגדון ואפוקליפסה, ומה שקורה באירופה ובאמריקה קורה בהיקף קטן יותר אך לא פחות רצחני בישראל. לא הייתי פוצח בהורה על הגגות, משום שהעולם המערבי שותף כעת לחוויית הקוממיות שלנו. ביום שני שעבר ציינה אמריקה את יום הולדתה ה־240, וישראל הצטרפה באזכור לציון 40 שנה לאנטבה.
 

ב־1976 חייתי באמריקה, ואני זוכר איזו מתנת יום הולדת יפה הייתה אנטבה לאמריקאים וכמה מהר פטרו אותך מלשלם על סנדוויץ'. השורה התחתונה היא שאין יותר אנטבות. יש כתריאליבקה ומלחמות גחון לא נחרצות ונחוצות, ומשטים מטורקיה לעזה שסופם תשלום פיצויים שמנים במקום מחשבה תחילה.
 

גם האויב השתנה. אינני מתגעגע לערפאת, עלי חסן סלאמה, אבו איאד ואבו נידאל. אבל חלק מהללו לא ויתרו באופן טוטלי על צלם אנוש, ועם חלקם בחרנו לדבר וגם הגענו להבנות, בעיקר אחרי שלא הצלחנו להרוג את כולם. מי שמתגעגע לספטמבר השחור לעומת דאעש ואל־קאעידה, אינו מבין את החומר. ספטמבר השחור היה ארגון קטן עם מטרה נקודתית ולא בכדי להקים ח'ליפות בשמיים. מסע החיסולים של בכיריו על ידי המוסד בעקבות טבח הספורטאים במינכן (גם הוא בשדה תעופה באדיבות גרמניה), חיסל את האפקטיביות של הארגון ומחק אותו.

חסן סלאמה, פלייבוי בינלאומי שנישא למלכת יופי והיה נכס של ה־CIA וביקר בדיסנילנד, הוזהר ממותו הקרב ולא ערף את ראשי בני עמו משום ששתו ג'וני ווקר. היו שם פלסטינים אינטלקטואלים רבים שלא כולם נהרגו בצדק, ולאידיאולוגיה של הסרת הכיבוש הייתה אחיזה במציאות ואהדה בחוגים רחבים בעולם.
 

מה שיש לנו כעת הוא מעשי טבח המוניים מעשה ידי ניאנדרטליים אותנטיים ומתנדבים מרחבי העולם בשם הרעיון שעל השאלה “מה אתם רוצים?", הם עונים כמו החייזרים בסרט "היום השלישי": “שתמותו".
 

 

השבוע שעבר היה נורא ואיום. אלמלא הגיעה ישראל לפיוס עם טורקיה ערב הטבח בשדה התעופה באיסטנבול, ספק אם היה נתניהו מתקשר לארדואן, וההתקפה הייתה מתקבלת בישראל בערך כמו ההתקפה בבנגלדש: רחוק מהעין רחוק מהלב. וזה כשאני עדיין לא יודע כיצד עבר באמריקה סוף השבוע של ה־4 ביולי, שבו הגיעה המתיחות של סוכנויות הביון והביטחון לידי פקיעה.
 

הטבח בדאקה - שחיטת בני הערובה באמצעות מצ'טות - הסתיים כאשר המשטרה ויחידות העילית שלפרצו לאתרים הנצורים מאוחר מדי, מצוידות בתוכניות פעולה פרימיטיביות וסתמיות מדי והרגו יותר משהצילו. אין זה מוגזם ומוקדם לקבוע שהעולם ניצב חסר אונים מול ההסתערות החזיתית של מעטים שטופי שנאה על הבטן הרכה והחשופה של אירופה.
 

ההתמקדות הלא חדשה בהתקפות על טרמינלים של שדות תעופה בעולם, אופנה הנוסעת לתחילת שנות ה־70 וקודם להן, מתחברת לירידה במניות חוויית הטיסה מכל כיוון אפשרי. התורים לבידוק הביטחוני באמריקה הנתונים בידי סוכנות הקרויה TSA והמאוישת בעיקר בידי כוח אדם מתחתית החבית האנושית, הפכו לסיוט שגורם לי להעדיף לנהוג ליעדים ברדיוס מסוים כמו ניו יורק (שמונה שעות) ואף מעבר לה.
 

טיסתי האחרונה להוואנה דרך קנקון הייתה רולטה קובנית מובהקת. מטוסים נטולי תחזוקה, טייסים שכיבו את בדל הסיגריה בעקב נעלם מתחת למטוס בעת התדלוק, צוות אוויר מבוהל, תנאים של רכבת הודית מתחילת המאה שעברה, המראות ונחיתות מסמרות שיער ובידוק ביטחוני שבו אתה יכול לעלות למטוס עם בזוקה ולהגיד שזה מייבש שיער.
 

לפני שהפכו טרמינלים לבתי מטבחיים, בימים שבהם עשינו את צעדינו הראשונים בחו"ל וכשבלוד הייתה מרפסת לנפנף ממנה לשלום ליוצאים ולשבים, אני זוכר את ניחוח החוויה הראשונית. את התחושה שטרמינל הוא שטח מפורז בין מדינות המציע את האורגזמה הצרכנית המכונה דיוטי פרי. את פיק הברכיים שתקף אותנו נוכח שורות של נעלי טימברלנד מדיפות ריח עור משכר, מוצרי אלקטרוניקה, אלכוהול וסיגרים מוזלים וההתנפלות עליהם.
 

תחושת האדנותיות אם חלילה זיהה אותנו מי מצוות הקרקע והחל מכרכר לבדוק אם יש, אפעס, מושב פנוי במחלקת עסקים לפני שקנינו אחד בעצמנו. הבידוק המיומן והצונן שתחילתו הצצה למכונית בשער חיצוני ועד “האם ארזת לבד?", והתחושה שהשב"כ הקים מערך בידוק מיומן שהסתמך גם על מודיעין שנסע עד הכפר ממנו הגיעו הנוסעים הפלסטינים.
 

הקמתו של מערך האבטחה של השב"כ בצפון אמריקה, שעליו שמעתי מידידי יוסי גינוסר ז"ל שהסבריו על “המצב" כה חסרים לי, הייתה אפקטיבית. בעולם האווירייה המלא במטרות רכות, הפכה ההתנפלות על ישראל לסוג של סיכון מבצעי שלא הייתה חובה לקחת, נוכח הברווזים השמנים האחרים וחסרי האונים שריצדו בצלב המטרה. 
 

טרמינל היה מושג שחלחל לתרבות, בספרים ובסרטים. מארבעת סרטי “נמל תעופה", דרך “מת לחיות 2", “טרמינל" של ספילברג, שבו מתגורר טום הנקס שמדינתו המזרח אירופית נמחקה בטרמינל מכיוון שאין לו דרכון. תיאור ההתקפה על דלפק אל־על בספר "Beach Music" מאת פט קונרוי (“סנטיני הגדול") שמת השנה. ושוב ספילברג ב"מינכן" וב"תפוס אותי אם אתה יכול" עם דיקפריו. קרבות הירי בין אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ב"היט" וסטיב מקווין ב"בוליט" ומותו של היימן רות' בטרמינל ב"הסנדק 2".
 

וכמה יותר משמעותי היום שירו של מאיר אריאל: “חתיכות כמו טרמינל רבות יש מסוגה / עומדת שם קשתית שני רימונים עגיל גדול שיער קצר / כמו איזה מטען חשוד ליד דוכן סוויס אייר / קצין הביטחון תוקע בה מבט חודר".
 

כאנשים צעירים היה המעבר דרך ביקורת הדרכונים בדרך החוצה, הצעד הראשון של בריחה מהמכורה המעיקה, ו"יש!" הצלחנו. נעלה למטוס טרם שיבטלו לנו את אישור היציאה מהארץ שהושג מיחידת המילואים במאמץ רב כי הוכרזה כוננות. והטרמינלים הריחניים והייחודיים: היתרו בלונדון עם החנות לסינגל מאלט וסיגרים, דה גול עם המעדנים, מוסקבה והגילוי שרק נדמה לנו שיש לרוסים וודקה וקוויאר. והאוכל האיטלקי בפיומיצ'ינו והחרפה שהם JFK ולגווארדיה.
 

כל אלה לוו בתגובות בטן בלתי נשלטות למראה הצעירים השחרחרים והמשופמים עם התרמילים מעוררי החשד שעוררו אצלנו שלא דובר בו חלילה, כי היינו מהשמאל, אבל זה לא אומר שבדרך, כאשר מי מהם הלך לשירותים, לא נלחצה לנו הכרעה. עד כדי כך היה המגע הקרוב נדיר ולא מוכר. והזעקות: “של מי התרמיל הזה?! של מי התרמיל הזה, בבקשה, לפני שמפוצצים אותו!".
 

להרוג אותנו בטרמינלים שהם סמל הקוסמופוליטיות והעדות לעובדה שהעולם הפך קטן, הוא מצב בלתי קביל. לא בא בחשבון.

אני אדם סביר ושקול ומזמן ירדתי מבריקדות פוליטיות מיותרות. מירכתי סבירותי אני תוהה בזעם מדוע טרם נפלה ההחלטה המתבקשת שאין בלתה, להשמיד את הישויות הרצחניות המסתערות על הטרמינלים והערים שהיו פעם סמל לחופש ולאהבה. וגם אם יש לישויות הללו, שבעתות פנאי עורפות ראשי עיתונאים ואחרים, רציונל המתדלק את שנאתם ופועלם, לא באמת מעניין אותי.
 

לא ברור לי השיח האינטלקטואלי הרגוע, חלקו בבית הלבן, בדבר הצורך לבער את הרשע הזה מהעולם. ממש לא ברור. אני לא יודע מהן הפצצות שמיכה ופצצות שק שינה, ולא התרשמתי כלל מהדילמה המוסרית המצוצה מהאצבע העומדת בבסיסו של הסרט "עין בשמיים", שבו ננצרת התקפת מל"ט, משום שילדה אחת מוכרת לחם קרוב מדי למטרה. לא קניתי את זה, במיוחד אחרי שבשבוע שעבר חשפה אמריקה את מספרי הנפגעים החפים מפשע של התקפותיה מן האוויר.
 

ההתקפה בטרמינל באיסטנבול סיפקה חומר מצולם מהסוג שסרטי פעולה מנסים לחקות שלא בהצלחה. המחבל שחיכה ליד המעלית עד שהשוטר באזרחית הגיע מטר ממנו לפני ששלף אקדח, וירה בו פעמיים או שלוש בקור רוח שבו אנו דורכים על מקק. או השוטר שירה במחבל שנפל פצוע ונורה שוב והתפתל על רצפת הטרמינל כמו חתול דרוס בכביש אך לא מת, כשהוא מנסה בתנועות פראיות להפעיל את חגורת הנפץ. או תוצאות הפיצוץ השלישי שנרשם בהבהק כתום שאחריו קמה אישה וניסתה ללכת לפני שהבינה שרגליה מרוססות במסמרים או מה שזה היה ועדיין עזרה לגרור פצועה אחריה.
 

הטורקים שהיו צ'ילבות שלנו עד לפני שבוע, נתנו לעולם שיעור בשפה עליונה קשוחה, בהתנהלות תחת אש, והמטוסים חזרו להמריא מהשדה חמש שעות אחרי הפיגוע. כאשר יסופר הסיפור המלא של אורלנדו, יתברר חלקם של כוחות הביטחון בטבח במועדון הלילה. כמו מדוע לקח להם שלוש שעות לפרוץ למועדון ולעצור את הירי?
 

כאשר התרבו ההתקפות בסוף השבוע שעבר והתחושה באמריקה הייתה שאין די אצבעות לתקוע בסכרים הקורסים והחל תשלום המקדמות על כסת"ח, שחרר הפנטגון קטעי וידיאו של מצלמות מטוסי הפצצה ומל"טים מתנפלים על שיירות של דאעש בעיראק וכותשים אותן בטילי הלפייר מדויקים. היה ויכוח על מספר הנפגעים והנזק לציוד, אבל לא יכול היה להיות ויכוח בשאלה שגם אם יגויס ד"ר סטריינג'לאב בצו 8, לא יהיה אפשר לעצור את דאעש ללא מגפיים על האדמה.
 

מן הסתם חושד הקורא שאני מקבל קישוי משימוש במילים מגפיים על האדמה, אבל זה לא כך. בחצי השנה שנותרה לו בבית הלבן מתקשה ברק אובמה להחליט אם לצאת מהנשיאות עם אקדחים שלופים ויורקים עופרת או לנסות לדון את הנושא עד מוות ולהסתפק בהפצצות מן האוויר. אבל יש רשע שאי אפשר להרוג אנונימית מהאוויר. יש לרדת לרמה שלו, להיכן שהוא מאפסן את כלובי הברזל, המצ'טות והסרבלים הכתומים, ולירות בו מטווח קצר וגם לבדוק לו דופק. לוודא שאין לו.
 

אינני צמא דם או קילר בארון, אף על פי שמצד שני אין לי רתיעה פתולוגית מנשק ואני אפילו קצת מחבב אותו. אבל כל ילד יודע שאת המלחמה הזאת, שנאסרה עלינו ושבה צריך לנצח ויפה שעה אחת קודם לפני 11/9 ב' (ולא רק משום שילדי חיים בניו יורק), לא יהיה אפשר להכריע מהאוויר. אם ייבצר חלילה מקלינטון לכהן כנשיאה וההוא שכבר המליץ להשתמש בנשק גרעיני באירופה ייבחר, טוב יעשו המנהיגים הנוכחיים וישליכו את כל מה שיש להם על דאעש כעת ולא בינואר.
 

 

גם לא הייתי מגלה אנינות רבה מדי בבחירת המטרות או בודק שאין לידן דוכן למכירת פיתות. עוד חודשיים יכול להיות מניין ההתקפות וההרוגים עלינו כזה שהפקודות שייצאו מחמ"לים תת־קרקעיים יהיו מופקרות, לא מחושבות וגורפות במקום לצאת עתה להתקפה שיטתית שתמחק את דאעש מהלקסיקון, לביטחון ישראל ואחרים.
 

המראות שראיתי בשבוע שעבר, שהיו הדהוד בלבד של הגיהינום שרתח באתרי המוות, אינם משהו שניתן לחיות איתו לאורך זמן. אני מניח שאילו היה מקום שהייתי חייב להגיע אליו בטיסה, הייתי טס וגם יושב בטרמינל, חוויה האהובה עלי חוץ ממה שלא, וחוזר על המנטרה “לי זה לא יקרה". אבל אם העולם המערבי, שהשנאה כלפיו היא נתון, לא יעשה את העבודה עתה ויעצור את הדם, יגדל תהליך הגיוס של צעירים רדיקלים שאם לא היו נהרגים בפיצוצי התאבדות, היו מתים בקרב כנופיות או ממנות יתר של סמים או בכל אחד ממסלולי המיתה העומדים לרשותם ויחלחל חזרה למדינות מוצאם.
 

היו רגעים בהיסטוריה שבהם החובה להשמיד את הרוע ניצחה את ההומניות והרצון להיצמד לפרמטרים אנושיים, אבל לא הייתה ברירה. אינני אוהב לעסוק בהשוואות, משום שהן לוקות תמיד בחסר, אבל פחות מגרסה עדכנית של הפלישה לנורמנדי עם הבדלים מתבקשים, זה לא ייגמר. קם לנו אויב המקבל את הפקודות המבצעיות שלו ישירות מההשגחה העליונה בטלפון לווייני. אלה לא יחדלו מרצונם. חובה לעצור אותם.