צייד הצבעים

מותו לפני שבועיים של הבמאי מייקל צ'ימינו, היה פרק במשחק התרבותי הפופולרי “חי או מת", שבו אנו מתבקשים להשיב בכן או לא לשאלה: האם מאן דהו מעברנו הקולקטיבי חי או מת. באמריקה היה הגיבור האולטימטיבי של המשחק, השחקן הגבוה ועגום הפנים אייב ויגודה, הקאפו הבוגדני טסיו ב"הסנדק" והשוטר פיש בסיטקום “בארני מילר". במשך שנים הייתה התשובה הנכונה "לא", עד שמת ויגודה בינואר השנה והוא בן 95. מה, באמת? נהמה אמריקה בפליאה. ומפיק הטלוויזיה המיתולוגי נורמן ליר (“ארצ'י בנקר") חי או מת? ומה עם וולטר מתיאו?

המיתוס גורס שצ'ימינו, נער הפלא שנתן לנו ב־1978 את “צייד הצבאים" שזכה בחמישה נערי זהב קטנים, נעלם עם "שערי החופש" ("Heaven’s Gate"), המערבון המגלומני, הנרקיסיסטי והנתון במחלוקת הגדולה ביותר בתולדות הקולנוע, שלטענת מנהליו של האולפן יונייטד ארטיסטס גרם לקריסתו ולמכירתו, ושבגללו נאלץ צ׳ימינו למכור כליה כדי להפגין מינימום של רצון טוב לשאת בנטל הכלכלי ולחלוק בבושה.

האמת תמיד מורכבת יותר מהמיתוס, והקביעה “יותר לא תעבוד בעיר הזאת" הייתה נכונה רק בחלקה. ב־1985 ביים צ'ימינו את “שנת הדרקון" עם חברו מיקי רורק (מועמד נוסף ל"חי או מת"), שנחשב ליריקה דביקה בפניה של הקהילה האוריינטלית באמריקה (צ'ימינו לקה תמיד בבלבול מסוים, כאשר הגיעו סרטיו לקבלת החלטות בתחום הקורקטיות הפוליטית) ונאלץ להתנצל כדי להציל.

“הסיציליאני" (1987) על פי ספרו של מריו (“הסנדק") פוזו, היה גיחה מקושקשת במיוחד לסיציליה ולתחום המחיה של פרנסיס פורד קופולה, הנמסיס הגדול של צ'ימינו. ריסוק איברים בכיכובו של השחקן הקלוש בעל עיני העגל כריסטופר (“גרייסטוק") למברט, וניסיון להחיות את הביוגרפיה של גיבור העם סלבטורה ג'וליאנו. "שעות גורליות" (Desperate Hours") (1990"), שוב עם רורק, היה רימייק מיותר של סרט בעל אותו שם בכיכוב המפרי בוגרט, על חבורת פושעים הפולשת לחיי משפחה בורגנית.

(1996) "The Sunchaser" עם וודי הרלסון הצעיר, הוא סרט מסע צבוע בגוונים מיסטיים עזים, שבו חוטף עבריין צעיר חולה בסרטן סופני אונקולוג מלוס אנג'לס, כדי שיסיע אותו לאגם קסם בשמורת נוואחו, האמור לרפא את כל הטובל בו. 20 שנה לפני מותו של צ'ימינו היה סרטו האחרון לא בלתי נסבל וגם רזה וגרום יחסית לבמאי שרחץ באמבטיות של צלולואיד, אך עדיין עלה 31 מיליון דולר באדיבות ארנון מילצ'ן.

בצילומים המעטים המתעדים אותו בערוב ימיו יתקשה המתבונן למצוא קשר בין חזותו של הבמאי השמנמן הזעיר בשיא תהילתו ויצירתו לבין צ'ימינו בגיל 70 פלוס: גבר רזה שנראה כמי שמשמניו הוסרו ממנו באבחות אזמל של מנתח קוסמטי. בעל תסרוקת אניצית וערמונית בסגנון רוד סטיוארט, ופני פורצלן לבנות מסותתות ביד אמן בדרכו להופעת קבוקי.

אפילו בלוס אנג'לס, בירת כתר פלסטיק, היה מראהו של צ'ימינו עילה לתעשיית רכילות ערנית. לחישות סלולריות של סוכנים ומפיקים מהמסעדות ומהאתרים המגדירים אותם שהם פוקדים, על הבמאי המאצ'ואיסטי יוצר הסרטים הגבריים האלימים, שנראה כמישהו בהכנה לניתוח טרנס-סקסואלי בימים שנותרו לו להחליט על המגדר שבו יבחר. הרבה לפני קייטלין־ברוס ג'נר.

בצילום משותף עם קלינט איסטווד, שנשאר חברו מאז ביים אותו בסרט הפעולה האפקטיבי “חזיז ורעם" ("Thunderbolt & Lightfoot", 4791), נראה איסטווד הקשיש כאב גאה הלוקח את בנו ליומו הראשון בכיתה א'. עם מותו הסתבר שצ'ימינו נולד ב־1939 ולא ב־1952 כטענתו והיה בן 77 במותו, צעיר בשנים ספורות בלבד מאיסטווד הישיש. אין ספק כי ביקש להישאר בתודעה הקולנועית סמוך לשולחנו של אורסון וולס, בגן עדן לבמאים. גם אם יצליח מישהו למתוח את הצלחתו של “צייד הצבאים" (1978) הסרט הגדול הראשון על מלחמת וייטנאם, יגלה שעיקר יתרונו הוא העובדה שהקדים בשנה את “אפוקליפסה עכשיו" של קופולה, והצליח לבנות לו שרפרף רעוע לרגלי “האזרח קיין". האמת העצובה היא שוולס השאיר אחריו כמה יצירות מופת נוספות, חלקן שחוטות וערוכות בידי אחרים טרם שחרב מעיין יצירתו.

“מגע של רשע" הגאוני היה סרט גדול לפני ששוקם על פי ההוראות הכתובות שהותיר וולס. למרות ביקורים רוויזיוניסטיים חדשים בתבשיל הקודח והתפל שהוא "שערי החופש" של צ'ימינו, וכמה סצינות גאוניות בעיקר בתחום הצילום, הקומפוזיציה, הצבע והשפה הקולנועית ולא חלילה בשל הנרטיב שהוא תאונת דרכים ללא ניצולים, לא יכול צ'ימינו לטעון שעריכת הסרט למנה חמה באורך של 145 דקות - בניגוד לקאט הסופי שהגיש, שעמד על 219 דקות - פגעה בהיגד שלו.

המערבון של צ'ימינו מספר את סיפורה של המלחמה במחוז ג'ונסון בוויומינג בין אגודת מגדלי הבקר ו־50 שכירי החרב שלה נגד חוואים שרובם היו עולים חדשים, ואינו נהנה מעינו הקסומה של וולס. הסיפור על הבמאי סטיבן סודרברג (שהכריז על פרישה מבימוי) השוקד על עריכתו מחדש של "שערי החופש", יכול להותיר מקום לספק באשר לחזונו של צ'ימינו.

כמו וולס וללא ההצדקה שלגאונים מותר מה שאסור לאנשים רגילים, התמסר צ'ימינו לגרסה מופרזת של מנעמי החיים בלי להיות מסוגל לתמוך אותה (שלא כוולס) בסרטים שהגיעו למסך אחרי קרבות בחפירות חייו. "שערי החופש" שוכן בפנטהאוז של שיכון צמרת ברשימת הכישלונות המפוארים והחלולים של הקולנוע, לצד “אישתר", “הווארד הברווז", “עולם המים", “הדוור", “1941" ואחרים.

לא בגלל הספר "Final Cut" מאת סטיבן באך, המתעד את ההפקה שעליה טפלו יונייטד ארטיסטס את התרסקותם, שמחברו הוא המפיק שהיה אחראי ישירות לקטסטרופה והדיר את רגליו מאתר הצילומים בקליספל, מונטנה, אינני קונה את גרסת החטא ועונשו.

קרה לצ'ימינו מה שקרה לרבים לפניו, כולל לקופולה ב"אפוקליפסה עכשיו", הצ'ילבה הרשמית של “צייד הצבאים". מכוניות בהוליווד נשאו סטיקרים ועליהם “לעזאזל עם שערי גן עדן". צ'ימינו כונה שרלטן, מניפולטיבי, פרנואיד, נפוליאון ו"הווארד יוז של הוליווד". הוא נעלם מהעין. אפילו חבריו הקרובים ביותר כמיקי רורק, לא הורשו לראות אותו. גם בלי להתראות הפכו השניים לנערי הפוסטר של הפרזה בניתוחים פלסטיים, שהותירו אחריהם מפלצות גרוטסקיות.

כמו וולס, וודי אלן ובמאים אמריקאים אחרים, באירופה חיבבו והעריכו את צ'ימינו. כמו מבקר הקולנוע של ה"פייננשל טיימס" בלונדון שכתב: “לא רק מערבון מהפנט אלא ללא ספק אחר הסרטים האמריקאיים הגדולים של העת האחרונה. 'שערי החופש' עשיר בדקויות ובקווי עלילה צולבים שפעלו נגד הפופולריות של הסרט".

גם אם רוצה מישהו לחכות לתוצאות המשפט החוזר בעניין "שערי החופש", “צייד הצבאים" הוא עניין סגור וגמור. יחד עם “השיבה הביתה" מאת האל אשבי, חצה ראשון את קו הגמר לצד כיסא הגלגלים של ג'ון ווייט שעליו הייתה מכורבלת בשיא תפארתה ג'יין פונדה, או בכינויה הרלוונטי “האנוי ג'יין", אחרי שטסה לצפון וייטנאם בעיצומה של המלחמה והצטלמה באפודה צמודה ללא חזייה על תותח נגד מטוסים שהטיסו טייסים אמריקאים.

פונדה התנצלה על קלות הדעת הנח"לאית הזאת מאז, וצ'ימינו צדק כנראה כאשר טען שבסופו המקורי של תסריט “השיבה הביתה", לא פוסע ברוס דרן הבעל המקורנן אל האוקיינוס, אלא לוקח מקלע עם ארגז פעולה, ניצב באמצע אוטוסטרדה ומרסס לכל עבר. סוף אמריקאי אותנטי ומוכר יותר.

מרוב גאווה הצמיח צ'ימינו קרניים. לא רק שהשיג את קופולה במרוץ על וייטנאם, הוא התנאה בכך שצילם את סרטו באתרים אותנטיים ואקזוטיים יותר מאשר “אפוקליפסה". הוא לא רצה שגוונים מ"לב המאפליה" מאת ג'וזף קונרד הנמצא בבסיס התסריט של קופולה, יתגנבו לסרטו.

בניגוד לרזומה שעיצב, לא שירת צ'ימינו בווייטנאם או אפילו בצבא, אלא בשירות מילואים בשנת 1962, חצי שנה מתוכה בפורט דיקס, ניו ג'רזי. “יכול להיות שצ'ימינו נתקל בכמה כומתות ירוקות בתור בחדר אוכל או היה איתם בכיתה, אבל הוא מעולם לא חבש כומתה ירוקה בעצמו". הארכיון של אוניברסיטת ייל מאשר כי היה לו תואר שני, אבל הוא לא החל לעבוד על דוקטורט כטענתו. בספר המחזור של בית הספר מ־1959 כתוב כי טעמו נוטה לבלונדיניות, ת'לוניוס מונק, וודקה ופרנק לויד רייט.

אירוניות רבות גדשו את ערב האוסקרים ב־1979 שבו זכה “צייד הצבאים". את הפסלון קיבל צ'ימינו מידי קופולה שקרא לו “פייזן" (איטלקית), בידידות שכיסתה על המעי הרגיז של קופולה. את הפסלון עבור הסרט הטוב ביותר הגיש לו חייל קשיש אחר שהיה קרוב יותר לכומתות הירוקות, משום שביים וכיכב בסרט בעל אותו שם: ג'ון וויין. זאת הייתה הופעתו הפומבית האחרונה של וויין שגסס מסרטן.

מאחורי הקלעים, שם התקבצו הזוכים לצילום קבוצתי, נתקל צ'ימינו בג'יין פונדה שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר, שקראה לו “גזען שביים את גרסת הפנטגון של המלחמה". צ'ימינו נראה מבולבל מהמתקפה החזיתית והמום כאשר הפלאשים הבהיקו. באותה הזדמנות הודתה פונדה כי לא צפתה ב"צייד הצבאים", מה שלא הפריע לה לגבש דעה. בהמתנה לשיירת הלימוזינות הצליחו המשתתפים במחאה נגד הסרט לדחוף דרך החלונות כרזות בוטות נגד “צייד הצבאים".

ספק אם צולמו סצינות יפות ונוגעות ללב יותר מאשר בחלקו הראשון של “צייד הצבאים", המתעד את תעשיית הפלדה בפיטסבורג, פנסילבניה, את עיר העולים ממזרח אירופה, החתונה במרכז העלילה וציד הצבאים אחריה. כל סרט מהחמישה שבהם השתתף ג'ון קאזאל הגאון, אהוב לבה של מריל סטריפ, הוא סרט גדול. קאזאל אינו מגיע לווייטנאם, שבה הופך המאמץ של צ'ימינו להיצמד לטעם טוב שלא בא לו בקלות לקשה מנשוא, והוא מידרדר למשחקי רולטה רוסית שהופכת לסחרחרת שסביבה נסוב הסרט.

תשובה לשאלה כמה רולטה רוסית שיחקו שבויי מלחמה בווייטנאם ניתנה מזמן, והיעדר עמדה פוליטית מובהקת בנושא פוליטי כה דלקתי הוא שצובע את הסרט בצבעים ריאקציונריים ופאשיסטיים, והופך אותו לכה דוחה בניסיון להפיל אותנו מרגלינו באלימות הגורפת שהוא מציג.

שנה לפני מותו צף צ'ימינו לראיון אחרון בשבועון הענף “וראייטי". כנראה יותר כדי להסביר כי לא שינה את שמו למישל וכי מריטת גבות אינה עבירה על החוק. היה משהו אמיתי בקביעתו המרירה: “אחרי סרטי הראשון קראו לי הומופוב, אחרי השני פאשיסט ימני, אחרי השלישי מרקסיסט שמאלני, וברביעי גזען".

על גרסת הבלו־ריי המשוקמת של "שערי החופש" מטעם סדרת “קריטריון" שיצאה ב־2010, אמר צ'ימינו שהוא “מרוצה ממנה" ושכבר צפה בסרט כמה פעמים. "בהקרנה מחודשת בפסטיבל הסרטים בוונציה זכה הסרט לחצי שעה של מחיאות כפיים ואותו דבר בפסטיבל הקולנוע בניו יורק. באולם הקולנוע הגדול ביותר בעולם, ה'לומייר' בצרפת, צפו בו 6,000 אנשים שעמדו על רגליהם בסופו. לא הייתי זקוק לטיהור ושיקום. אני יודע מה יצרתי".

קלינט איסטווד נשאר תומכו הנלהב: “ג'ורג' לוקאס ביים את ‘הווארד הברווז' וההוא שעשה את ‘עולם המים' - הסרטים הללו לא הרסו אותם. המבקרים הוכנו לשנוא את 'שערי החופש', והסרט לא עבד אצל הקהל. אילו עבד, היה מצליח כמו ‘הטיטניק' והכל היה נסלח. תמיד טענתי שאם אתה מוכן לקבל ביקורות המכנות אותך מבריק, עליך להיות מוכן לקבל ביקורות שקוראות לך כלומניק. יכול להיות שזה שקורא לך כלומניק טועה, אבל זה נכון גם לגבי מי שקורא לך גאון. מייקל היה צריך לביים סרטים קטנים ואינטימיים בשישה שבועות בלי אפקטים מיוחדים ובלי להסס ללחוץ על ההדק".

בראיון ל"רולינג סטון" ב־1982 אמר סטיבן ספילברג: “אני חושב שההתקפה על צ'ימינו מעניינת יותר מהניתוח של הסרט. אף על פי ש'שערי החופש' הוא סרט מאוד פגום, הוא גם אחד הסרטים היותר מעוצבים בכל הזמנים".

קבלת הפנים הביקורתית הייתה בזיקה ישירה לסיפורי האימה שהגיעו להוליווד בצנרת הרכילותית ממונטנה. טינה לסרט הפכה לבון־טון וסוג של נובלס אובליז'. וינסנט קנבי הזהיר בדרך כלל, הפציץ ב"ניו יורק טיימס": “הסרט מועד באופן כה טוטלי, עד שאתה חושד שמר צ'ימינו מכר את נפשו לשטן כדי להשיג את הצלחת ‘צייד הצבאים', וכעת בא השטן לגבות את החוב".

220 שעות של חומר גלם מצולם - בתוכם 53 טייקים של קריס קריסטופרסון מניף שוט על ראש עיריית סוויטווטר - שהם עשרה ימים של צפייה ללא הפסקה או 100 סרטים באורך מלא. תקציב של 11 מיליון דולר שתפח ל־44 מיליון. חצי מיליון דולר משכורת לבמאי וסעיף הוצאות שבועי בגובה של 2,000 דולר, גם כאשר התגורר בביתו בלוס אנג'לס או במונטנה. זמן הפקה שחרג בחודשים ארוכים מהלו"ז. כל אלה היו הסנונית המוזהבת שבישרה על העתיד וכי לא קלו המים אלא המבול בפתח.

זאת הייתה יריית הפתיחה ליצירת סרטים בתקציב של מאות מיליונים, אם החזירו את ההשקעה בהם ואם לא. וההכרזה השקטה על כניסת הקולנוע לעידן לא מוסרי וחורג מערכי טעם טוב, שבו עולה סרט פעלולים אחד עם שלושה כוכבים גדולים כמו תקציב של מדינה קטנה בעולם השלישי. זה היה הסרט שניסה לתת גושפנקא לבמאי כמגלומן, להגיש קאט של שלוש וחצי שעות ולהגן על כל דקה בחייו. לבחור לתפקיד הנשי הראשי שחקנית צרפתייה צעירה, איזבל הופר, רק משום שהתאהב בה שעה שמעסיקיו טענו שאת הזונה אלה ווטסון צריכה לגלם שחקנית אמריקאית קופתית. “בשם האלוהים, מייקל, קריסטופרסון וכריסטופר ווקן הרבה יותר אטרקטיביים ממנה", כותב סטיבן באך, “הקהל יתהה במהלך הסרט מדוע הם מזיינים אותה במקום אחד את השני".

שמיה הכחולים של מונטנה היו הגבול. סצינת הקרב בסוף הסרט צולמה הרחק מעיני התקשורת וטוב שכך. השתתפו בה מאות סוסים, עגלות וקרונות, כמעט כל המשתתפים בסרט חוץ מנייט צ'מפיון (ווקן) הנהרג בתחילת הסצינה, מאות ניצבים ופעלולנים. את כל האקשן הזה אמורות היו ללכוד 12 מצלמות, כולל כמה לא מאוישות עם פוקוס קבוע. זה היה קשה לוגיסטית ומסוכן פיזית.

“לצ'ימינו אין כבוד לאנשים ולחיות", אמר ג'ון סקוט לעיתון “קלגארי סאן". סקוט עבד בסרט שמונה חודשים וסיפק בעלי חיים, בעיקר סוסים, וידע שכל סצינה המורכבת מחלקים נעים כה רבים אינה בטוחה. ידי צוותי העזרה הראשונה היו מלאות. חתכים, שברים ומכות חום. סוסים רבים נפצעו בפעלולים, וסוס אחד נהרג. ויכוח גדול התנהל על התעללות בסוסים. חלק מאנשי הצוות שכעסו על היחס לחיות שמרו על שתיקה מחשש למשרתם. זה לא מנע מאחרים להגיש תלונות אנונימיות לאגודה למען בעלי חיים. הייתה טענה כי הבקר דימם באמת ולא באיפור. פרות מתות שנותרו בשטח משכו דובי גריזלי מסוכנים.

אנדרו סאריס הוותיק כתב ב"ווילג' וויס": “אני מתפלא שרבים מהמבקרים שהאלילו את צ'ימינו ב'צייד הצבאים', השליכו אותו לכלבים באותה התלהבות ב'שערי החופש'. משום שלא הייתי שבוי בקסמו... הטיפשות והבלגן הסיפורי ב'שערי החופש' לא הפתיעו אותי במיוחד משום שאותה טיפשות ובורות היו כה מופגנות ב'צייד הצבאים'".

פאולין קייל כתבה ב"ניו יורקר": “הסרט כה תלוש מהמציאות, כה מרוחק ומחורר, שהמסר שלו בדבר חוסר אונים אינו מותיר כל רושם. הוא פשוט חולף על פנינו... תערובת הגורמת לבחילה, תמהיל קודר של וירטואוזיות חזותית, שאפתנות שוברת גבולות וכתיבה רשלנית".

רוג'ר אברט ב"שיקגו סאן טיימס": “הצגה של הפרזה חולנית שהוסרה מהמסך אחרי הבכורה בניו יורק, כאשר המבקרים עזבו את האולם בריצה כדי להקיא".

מילים קשות. ועדיין אני מעדיף את ציור הנוף החלול שהוא "שערי החופש" על פני הפרטנזיה הפאשיסטית של “צייד הצבאים". גם משום שהיו סרטים טובים בהרבה על וייטנאם. גם משום שבתוך דהרת האמוק המערבונית, מצליח קריס קריסטופרסון בנקודה המדויקת בזמן שבה הגיעו חזותו וכישרונו לשיאם, לשאת את השברים הלא מאוחים של האפוס על כתפיו. גם משום שווקן וג'ף ברידג'ס מצליחים להזריק לתוך המסגרת הריקה רגעים נדירים של כישרון ולא פחות - בגלל סצינת הפתיחה הארכנית באוניברסיטת ייל. למרות עובדת היותה מיותרת לחלוטין היא מגיעה לשיא נדיר של כוריאוגרפיה קולנועית.

אני משוכנע שמתחת לשכבה הנראית לעין של סיפורו של צ'ימינו ייחשפו בעתיד שכבות נוספות שיזריקו תובנה רטרואקטיבית לביוגרפיה שלו, שהיא עדיין עבודה לא גמורה. בתוך השקשוקה שהיא מכלול סרטיו המעטים, מנצנצות בין הביצים והעגבניות המבעבעות, פנינים מזדמנות של כישרון ויזואלי ושל תנופת יצירה, בעיקר בסרטיו הקצרים יותר. לפני שפירש מגע קל בכתפו כהוכחה להשראה אלוהית.