בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת החליט רב סרן בצבא פנמה, מוזס ג'ירולדי, שהגיע זמנו להחליף את השליט מנואל נורייגה. הוא ארגן כמה פלוגות של הצבא, יצר קשר עם האמריקאים וביקש את עזרתם בביצוע ההפיכה (הוא רק שכח להשאיר להם מספר טלפון שבו ניתן להשיג אותו). בבוקר ההפיכה השתלט ג'ירולדי על המתחם הנשיאותי וניגש בכבוד רב אל הנשיא נורייגה: "אדוני הגנרל, אתה מתבקש להתלוות אלי למעצר", אמר לו בנימוס. במקביל שידר הודעה ברדיו מטעם מועצת המהפכה. אבל האמריקאים שכחו לחסום את אחת הדרכים שמובילות לארמון, ותוך שעות פרצו לשם כוחות הנאמנים לנשיא. נורייגה הזועם נטל את אקדחו של ג'ירולדי וירה בו שלוש יריות תוך שהוא צועק: "ככה לא עושים מהפכה!".
הניסיון הטורקי בסוף השבוע היה אומנם בקנה מידה רחב הרבה יותר, אבל לא פחות שלומיאלי. הוא נשען על ספרי ההדרכה למהפכנים מהמאה הקודמת, אלא שהזמנים השתנו. כדי לחולל את מה שיכול היה הצבא הטורקי לעשות ביעילות ב־1980, חייבים היום להשתלט על כלל התקשורת במדינה: כולל סלולר ואינטרנט. חייבים גם להשתלט על כל שדות התעופה ולא רק על אחד מהם, ואם רוצים להבטיח הצלחה - רצוי שההפיכה תיפתח בעריפת ראשי ההנהגה, או לפחות בניטרולם.
ביום שלאחר ההפיכה טענה התקשורת הטורקית כי מטוסו של ארדואן היה בתוך הכוונות של מטוסי ה־F16 של המורדים והם החליטו שלא להפיל אותו. קשה לדעת אם הסיפור הזה אמין, כי מרגע שנסתיימה ההפיכה - כל מה שמתפרסם בתקשורת הוא גרסת המנצחים.
שיחת הטלפון המהירה של ראש הממשלה בינאלי יילדירים לטלוויזיה, כשעה לאחר תחילת ההפיכה, סימנה כי הקושרים לא באמת תפסו את השלטון. כשעלה גם ארדואן בשידור הפייס־טיים המפורסם - היה ברור שההפיכה נדונה לכישלון. מומלץ, אגב, לכל תומכי תיאוריות הקונספירציה לצפות שוב בפרצוף המבוהל של ארדואן בשידור הזה. אלה לא פנים של מי שתכנן וביים את ההפיכה הזאת.
אם כבר תיאוריות קונספירציה - הייתי מחפש אותן בנתיב שבין מוסקבה לאנקרה. אבל לקושרים לא הייתה שום מעצמה שתיתן להם תמיכה פומבית. ארה"ב, כפי שעשתה גם במצרים ובמהפכה הירוקה של 2009 באיראן, מיהרה לסובב להם את הגב. ברק אובמה וג'ון קרי לא יוכלו לזהות ידיד או הזדמנות גם ממרחק של מטר.
אבל מה שעבד לעבד אל־פתאח א־סיסי ב־2013, גם בלי תמיכה אמריקאית, לא יכול היה לעבוד בטורקיה. א־סיסי הוביל מהפכה יעילה בשבתו כשר ההגנה של מצרים כשהציבור המצרי איתו. אחרי טעימה של שלטון בהובלת האחים המוסלמים הבינו צעירי כיכר תחריר שממשל צבאי כואב פחות מ"דמוקרטיה" אסלאמיסטית. הטורקים לא שם.
קשה היה למצוא השבוע בטורקיה מישהו שאהב את רעיון ההפיכה הצבאית. גם מתנגדיו הקשים של ארדואן, חילונים וליברלים מובהקים, לא יכלו לשאת את המחשבה שהצבא ייקח בכוח את מושכות השלטון. יכול להיות שבימים שחלפו מאז עלו להם מחשבות אחרות, אבל בליל ההפיכה - הציבור הטורקי כולו התייצב נגד הקושרים.
מהפכת הנגד
למרות הכישלון, צריך להודות שהקושרים הצליחו הרבה מעבר למה שניתן היה לשער. מעטים, אם בכלל, האמינו שיש בצבא הטורקי המדוכא והמסורס עוד כוחות שיעזו להוביל הפיכה ועוד יצליחו לארגן מבצע של אלפי חיילים בחשאי, בלי שהשלטון יבחין בכך.
עכשיו הצבא הזה עומד להיות מדוכא ומסורס עוד יותר. מאזן הביניים נכון לאתמול מדבר על 6,000 אנשי צבא במעצר - זה כבר כאחוז אחד מסך כל המשרתים בצבא, ועוד ידו של ארדואן נטויה. בהכרזה שלו שלשום על מצב חירום קיצץ ארדואן עוד יותר בסמכויות הצבא, והציב אותו תחת פיקודם של מושלי המחוזות. הוא מתנתק מהצבא ומטיל את כל יהבו על כוחות המשטרה ועל הציבור שתומך בו.
מאות אלפי חיילים וקצינים צופים עכשיו בחבריהם מושפלים ומעונים בידי המשטרה. ייתכן שבעוד זמן לא רב גם יראו איך הם נתלים. ברגע הראשון יש לזה אפקט מרתיע - אבל אחר כך זה מרתיח. האם יוכל ארדואן להמשיך לשלוח את הצבא המושפל והמדוכא להיהרג עבורו במלחמה חסרת התוחלת בכורדים? האם הם יסכימו להיות משמר גבול ובשר תותחים נטול סמכויות לאומיות? כמה זמן יעבור עד שהטיהורים, השרירותיים ברובם, יובילו עוד קבוצת קצינים למסקנה שאם במילא הם בדרך לגרדום - עדיף לפחות לנסות להתמרד?
אם, כפי שהבטיח, יהיה ארדואן גם "קשוב לדרישה הציבורית" להחיל עונש מוות - הוא יפתח חזית קשה מאוד מול הכורדים. מיד אחרי המורדים, מבינים הכורדים, הם יהיו אלה שהחבל ייכרך סביב צווארם. כשיתחילו לתלו
את הכורדים - טורקיה כולה תדמם. הצעירים הכורדים יצעדו כאיש אחד לשורות ה־PKK, והטרור יכה בכל פינה בטורקיה. הכלכלה הטורקית, בבת עינו של ארדואן, תספוג מכה קשה.
גם אנשי המודיעין לא יימלטו מעונש. בתקשורת הטורקית נטען שהם קיבלו התרעה עוד ביום שישי אחר הצהריים, אבל לא עדכנו את ארדואן. ראש ה־MIT, "המוסד" הטורקי, האקאן פידאן, עוד ישלם את המחיר על זה, וספק אם יקבל את מינוי השגריר שהובטח לו.
בינתיים ארדואן רוכב על הנמר ששחרר לרחובות טורקיה. ציבור אוהדיו, כחצי מאוכלוסיית המדינה, מתנהג כאילו ההפיכה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לו. הקריאות החוזרות ונשנות של ארדואן לציבור הזה להישאר ברחובות מתפרשות כהיתר לקחת את החוק לידיים. בקרב התומכים שלו ראיתי השבוע פרצופים חדשים - אסלאמיסטים בסגנון דאע"ש שבעבר לא ניתן היה לראות בקהל תומכי ה־AKP, מפלגת השלטון. עכשיו הם מרגישים שם בבית.
קשה עוד לדעת אם מהפכת הנגד של ארדואן תתמקד רק בהגדלת הסמכויות שלו, או שהיא תכיל גם ממדים דתיים שיובילו את טורקיה למודל האיראני. החצי השני של טורקיה, החילונים והדמוקרטים, מתבוננים אחוזי אימה בהתפתחויות. הם רואים את האספסוף שנוטל לידיו את השליטה ברחוב ומבינים גם שכל מילת ביקורת, כל פוסט בפייסבוק, עשויים להוביל למעצר מיידי. אלפי טורקים ששמם הפרטי הוא פתהוללה, כשמו של המנהיג הגולה בארה"ב, גולן, מיהרו השבוע למשרד הפנים בבקשה לשנות את שמם.
אבל הציבור הזה עשוי להיות גם התקווה. מי שעמדו ובלמו בגופם את הצבא הטורקי מבינים שיש בידיהם העוצמה לבלום כוחות גדולים מהם. ככל שיענה אותם, הם יכולים לרבות ולפרוץ כנגדו. בסופו של דבר, מדובר על שלטון יחיד. אין חלופה לארדואן. הוא גם מקפיד שלא יצמחו תחתיו יורשים, כך שאם יקרה משהו שיוריד אותו מהבמה, ספק אם מפלגתו תישאר בשלטון.
טורקיה, מאחורייך
ניסיון ההפיכה של סוף השבוע יהיה ציון דרך משמעותי בתולדות טורקיה, לא רק בשינוי אופי המשטר, אלא אולי גם בשינוי מקומה הגיאו־פוליטי. שיכור מכוח ומכעס, ארדואן עשוי להוביל את טורקיה אל מחוץ לברית נאט"ו והרחק מארה"ב. הפגישה הקרובה עם פוטין, מושא להערצה וחיקוי עבורו, יכולה להוליד מערכת יחסים חדשה לגמרי עם הקרמלין.
ארדואן כבר בונה את האליבי ומאשים את הטייסים שהפילו את המטוס הרוסי בשותפות בקונספירציה נגדו. ראש הממשלה לשעבר והשותף הוותיק לדרך, אחמט דבוטאולו, שהודה כי נתן את ההוראה להפיל את המטוס, עשוי גם הוא להיות הקורבן של תפנית כזאת. שליפת טורקיה מזרועות נאט"ו תהיה עבור פוטין מהלך מנצח, אס שיושלך בפני ארה"ב והמערב.
מנגד, עומדת הכלכלה הטורקית, בסיס כוחו של ארדואן, עם מטבע שכבר צונח, עם תיירות שנעלמה והשקעות זרות שמתחילות להתלבט. הפיכת טורקיה למדינה אסלאמיסטית תבריח גם את המשקיעים שעוד לא מתלבטים.
עם כל הכאב והסלידה ממה שמתחולל בטורקיה, טוב עושה ישראל שהיא שומרת על שתיקה. לעמדה הישראלית אין שום חשיבות או השפעה על עתידה של טורקיה ואין סיבה לחבל בהסכמות שהושגו כרגע, גם אם השלטון בה הופך מתועב.
היה מרתק להיות בטורקיה השבוע ולראות מדינה וחברה שנאבקת על זהותה, לפגוש עמיתים עיתונאים, גיבורים אמיתיים, שממשיכים להיאבק על פרסום האמת ועל חופש הביטוי, גם כשברור להם שישלמו מחיר אישי כבד. בימים האלה יורדת חשיכה על טורקיה ואפשר רק לקוות שלא ירחק היום וידלק בה גם אור.
אבל היה עצוב לחזור מהמדינה המוחשכת לכאן ולגלות שגם כאן יש מי שמתאמץ לכבות את האור. שגם כאן יש ממשלה שסבורה שעיסוק אקדמי ביצירתו של משורר ישראלי־פלסטיני הוא פשע, ושמנסה ללא בושה להשתלט על כלל התקשורת, ויש מאות אנשי דת הגאים להזדהות עם קביעה שהומואים הם סוטים. בביקור הקודם בטורקיה, לפני כחודשיים, הרגשתי שאנחנו נמצאים שלושה צעדים מאחוריהם. השבוע, עשינו עוד צעד לקראתם.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10