ניצחונו השקט של השטן: שי חי על הרשע התורן שמחבר את כולנו

שבת בבוקר, יום יפה, הילדים מציירים, ברקע חדשות, מדברים על אלאור אזריה. בספר של סבי ז"ל אני נתקל בסיפורם של קין והבל. אני ספון בכורסתי, קורא בשקיקה. מזבחו של קין אשר היה מלא בפירות טריים והוקדש לאלוהים תוך הצגת צדקנות אישית חדשנית לאותה התקופה, פרי זיעה אישית ואסתטיקה מקודשת, נפסל על הסף. במקומו בחר אלוהים את מזבחו של הבל, אשר עליו הוקרב שה צעיר במרחץ דמים אכזרי המייצג קורבן, משפט, וצדקנות אלוהית בסיסית. "ללא קורבן אין מחילה".

אנחנו חיים במדינה דתית, אני חושב, מגיל צעיר אנו למדים שקורבן דם הוא דבר מקודש, עד שבמשך אלפי שנים הדבר נכנס לתת מודע הקולקטיבי שלנו כעם.

אני מביט בטלוויזיה, אביו של אלאור בוכה. הוא לא מבין מדוע צולבים את בנו. והרי הוא "בסך הכל" הקריב קורבן למען מדינתו. מסכן, אני חושב, הוא כנראה לא שם לב לעובדה שדוקטרינות התנ"ך המפארות קורבן דם הוחלפו בחסות הלילה בדת "החברתית החדשה" שלנו, במסרים אלטרואיסטיים פשוטים שמייצגים רחמים, שלום וטוהר.

בימים אלה מספיק שתאמין באל, תתרום כסף, תודה לאל מספר פעמים ביום, ואתה צדיק. וזה בכלל לא משנה שמבט חטוף בבסיסם של סיפורי התנ"ך והמורשת הקדומה של עמנו מציע מודל אחר לחלוטין של צדקנות. העיקר לעודד קודים חברתיים "נכונים פוליטית" (מודל זהה לאחד שבזכותו נשלחנו על ידי אלוהים לעידנים של סבל בטענה של חטא קדמון).

לא מצדד באלאור אזריה

אני לא מצדד באלאור בשום צורה, אבל אם הדת הישנה שהחברה שלנו כל כך מפארת השתנתה, אולי כדאי לעדכן בנושא את הילדים שלומדים אותה כתורה מסיני. להסביר שמה שמעבירים להם בבית הספר זה רק דרך חשיבה עתיקה וישנה. הממזרים שינו את הכללים ושכחו להודיע.

במאה ה־19 ד"ר יוליסס טרלה הגדיר סוג של מחלת נפש בשם "רשע". הוא תיאר בעלי רצון עז לפגוע, להזיק ולהרוס כאנשים שהדבר היחיד שמגדיר אותם הוא שימוש בחוכמתם כדי לקדם שנאה ופחד בסביבתם. זה לא המקרה עם אלאור, חשבתי, פה מדובר בילד מבולבל שעברו הלך לאיבוד ועתידו תלוי באל ישן בזהות פוליטית חדשה. והרי הוא עצמו הלך בדרכו של הבל וסיפק קורבן אשר מזין את המציאות צמאת הדם שבה הורגלנו לחיות בצלו של אל שדורש זאת כבר אלפי שנים וקולו נשמע דרך אנשים חשוכים כמו יגאל לוינשטיין או אייל קרים.

אני עוזב את הספר והחדשות שברקע ופותח עיתון. מעל דפיו פרסומת גדולה לקיץ, "לוקחים אחריות ומייבשים את היתושים". הופך עמוד, דיונים והצעות להסכם שלום בין שני עמים מופרדים.

בני קיו מכניס סטירה לבתי ריי כי גנבה לו את הבובה של סמי הכבאי. תני מיד קמה ומפרידה. הפרדה. המילה קודחת במוחי, עוד עיקרון של הדת הישנה שאלוהים קידם כדי לבסס את מעמדו כאחד ויחיד. הפרדה בין אחים, בין מינים, בין יום ללילה, בין אדם לעורלתו, הפרדה בשפות. בקיצור, הפרד ומשול בין אדם לאלוהיו. למורת רוחו של אלוהים, גם את זה זנחה הדת החדשה שלנו. היום מלחמה זה אאוט, שלום זה אין, רק הדרך לשם עדיין רצופה מכשולים שמציבים דפוסי חשיבה עתיקים. אלוהים הוא טיפוס בעל עוצמה, חשבתי.

אני לוגם מהקפה ונזכר בקרל יונג שכתב פעם שהסכנה הגדולה ביותר לעולם היא האדם, מכיוון שהוא המקור לכל הרשע על פני האדמה. רשע זה דבר מפוקפק, אני חושב, בייחוד שרע וטוב זה דבר כל כך סובייקטיבי.

לפתע חדשות. ניסיון הפיכה בטורקיה. הכתב מספר בהתלהבות, אקשן, פאניקה. אין ספק, אני חושב, הסטנדרטים האזרחיים והחברתיים "מורמים" מאי פעם. כלבי תקשורת, שרים ושרי חצר למיניהם מרחרחים כל קצה מטרה כדי למצוא את הסיפור הבא שייצג את עושי הרע והרשעים של הארץ, ולעתים אף את אלה שכבר בשמיים.

רק דבר אחד שכחנו, את ספר בראשית

בעיירות ובכפרים שלנו שומרי סף ממשלתיים חוברים לאזרחים הפשוטים ומנהלים מלחמה קשוחה נגד זבובים, יתושים וחיידקים למיניהם. המלחמה ברע התורן מחזקת את סיבי המארג החברתי, והתת מודע הצדקני של אנשינו ממלא את האוויר ומניע את המציאות שבה אנו חיים. אין כמו רע תורן בשביל לחבר את כולנו. אני יודע, כי גם אני הייתי רשע תורן כמה חודשים. רק הרשע בודד הוא, אני נזכר במשפטו המפורסם של דידרו.

מלחמה יומיומית של הטוב ברע מתנהלת סביבנו, אבל האם הצדקנות שהרגה את בן האלוהים הולידה מחדש את בן השטן? מודל הצדקנות של הדת הישנה הפך לא נכון פוליטית, אז שינינו קצת פה, עיגלנו בקצוות, והופ, יש לנו דת חדשה, מתורבתת יותר. רק דבר אחד שכחנו: את ספר בראשית.

האם השטן אשר פתח את הפרופגנדה המפורסמת שלו בהצעתו להורינו הקדמונים לחשוב בשביל עצמם הפך במרוצת השנים לאל החדש, ומשנתו המעודדת חשיבה חופשית והתנתקות מחוקי ברזל נוקשים הפכה ל"דת חברתית" חדשה? האם לאחר כל כך הרבה שנים ניצח לבסוף השטן ניצחון שקט את אביו והפכנו לאומה של אנטי־גיבורים? רגע, אולי היינו אנטי־גיבורים ועכשיו אנחנו גיבורים?

 דת וכפירה, שמאל וימין, כל זה לא משנה בימים אלה. אולי מוטב לעצור לרגע ולחשוב מי האלוהים ומי השטן. מי פה הצבוע ומי הצדקן.