לפני שמונה או תשע שנים הגיע לארץ מרקו, עוזר הבמאי של פרנקו זפירלי האגדי, כדי לביים בבית האופרה בתל אביב גרסה מחודשת ל"לה בוהם". עשרות זמרים ושחקנים מהארץ, שאליהם התווספה משלחת קטנה של אנשי הפקה מאיטליה (כן, הו!), שגרמה לעשרות לבבות נקביים ברדיוס של גוש דן לפרפר כמו ג'וק מרוסס.



באחת המערכות בהצגה החליט מרקו למסך את הבמה. זאת אומרת, לשים מסך שקוף על קצה הבמה, שרק היושבים בשורות הראשונות באולם עשויים להבחין בו, כמו בתמונת אינסטגרם עם פילטר מרכך, אלא שלמעשה המסך נועד לעזור בעיקר לשחקנים בסצינה.



למרקו לא היה זמן להסביר למישהי זניחה כמוני, שהתרוצצה סביבו מאחורי הקלעים כאחרונת הגרופיות, על החזון האמנותי שלו. או במילים אחרות: מה הקטע שלו עם המסך.



הערת סוגריים אם זה טרם הובן: מרקו היה איטלקי נאה למראה, עם מבטא ארוך ומתנגן כמו שירה לירית. בכל פעם כשניסיתי לשוחח איתו מעבר לשלוש השניות המטכ"ליות שאפשרה ההפקה, מישהי הייתה מגיחה משום מקום ותופסת אותו כפי שבור מכוסה עלים לוכד טרף בלב הג'ונגל, ובתוך שניות גרמה לו לפלוט יותר מדי הברות עם הסיומת "ב-נה".



בסופו של דבר הצלחתי לתפוס את האיטלקי החמקן אחרי הפרמיירה, והוא הסכים להתפנות ולומר לי משפט אחד בצירוף מבט חודר לתוך האישונים: "זה ייתן לך פרופורציות". אחר כך הוא ליטף לי את הראש והעביר יד על הסנטר שלי. גברים שעושים את זה תמיד גורמים לי להרגיש כמו ילדה בת 6. אז התעצבנתי. במיוחד אחרי שראיתי במו עיני שהוא מסוגל לעשות גם דברים אחרים בידיים עם ההיא מהג'ונגל. אחר כך התנחמתי בעובדה שגם כך נראיתי מאוד צעירה יחסית לגילי, והוא כמו כולם כנראה חשב שאני ילדה. כמו כן התברר לי שיד על הסנטר זו מחווה איטלקית לאומית ידועה שלא מכוונת בהכרח להדגשת פער הגילים, אלא להבעת חיבה.



האמת היא שזו לא באמת מחווה איטלקית שנועדה להביע חיבה. זו רק פרשנות של חברה שראתה את מצוקתי הנפשית, אז היא המציאה מחווה איטלקית ואף הסבירה את ההיבט ההיסטורי פילוסופי העומד מאחוריה. עשר דקות מאוחר יותר, כשעשיתי גוגל על "מחוות ידיים של איטלקים", גיליתי מחווה לאומית אחרת שהקשר בינה לבין חיבה מקרי בהחלט, אף אחד לא כתב שום דבר על יד וסנטר. ידעתי שהיא משקרת. אבל לא אמרתי כלום. כרגיל, כל הסימנים היו על הקיר, אך העדפתי להתעלם מקול האינטואיציה והקשבתי לרציונל של החברה, שהפכה בן רגע לקדושה יותר מקתרינה מסיינה.




מנהג של איטלקים




זה היה המפגש האחרון שלי עם מרקו. אחרי הפרמיירה צוות ההפקה האיטלקי חזר לארץ המגף שם הייאוש הרבה יותר טעים, והשאיר את הפרובינציאלים כאן להתמודד עם חיקוי הפיצה האמריקאית שלהם לבדם. "ככה זה נגמר, עם יד על הסנטר?", אמרתי לחברתי שהתעקשה "לא, נו, זה המנהג שלהם. את יודעת, איטלקים".



מיואשת חזרתי הביתה באחת אחר חצות, ועליתי לדירתי בקומה השלישית. אלא שבטעות טיפסתי ברגל יותר מדי ומצאתי את עצמי מנסה להכניס בכוח מפתח לדלת דירה בקומה החמישית. למזלי איש לא היה בבית.



החזקתי את הסיפור הזה בבטן, אולי כי התביישתי לספר שלמעשה במשך כל חודש העבודה יחדיו עקבתי אחרי מרקו במסדרונות התיאטרון. לארגן מעקבים אחרי איטלקים ובכלל אחרי גברים כשאת חוצה את גיל 30, זה הדבר הפתטי ביותר שאישה יכולה לעשות לעצמה. אתם יודעים, במקרה נפגשנו במטבח ליד חדר החזרות. ולא, ממש לא הכנתי שלוש כוסות קפה ושפכתי לכיור עד שהגעת.



התרכזתי ביד על הסנטר, אבל שכחתי לספר שאחרי ה"זה ייתן לך פרופורציות", אמר מרקו עוד משהו באיטלקית - שנשמע סקסי. לא שזה מפתיע, גם שיעולים באיטלקית נשמעים כך. כמה שנים מאוחר יותר לקחתי את עצמי לקורס איטלקית בשגרירות, אז גם גיליתי שהמשפט הסקסי היה בעצם "תפסיקי לזיין את השכל, מזל שאת יפה".



המפגש עם מרקו והאיטלקים היה המפגש הראשון שלי עם פנטזיית המאהב שלא מבעד לחלונות אוטובוס תיירים ברומא. הבטן התהפכה לי בערב שלפני המפגש הראשון עם המשלחת שבאה מהארץ שכל הרומנים הלוהטים בסרטים התרחשו בה. אלא שרק אחרי שהמסך השקוף ירד על הבמה בפעם האחרונה, אחרי חודש של משפטים עם סיומות ארוכות וניגונים של הברות (ואף על פי שלא יצא לי מהראש המראה של מרקו מגלח את הראש בכיור של השירותים), נותר לי רק דבר אחד לומר: איטליה, את נהדרת; איטלקים, אתם פיקציה אחת גדולה.



מרקו צדק. זה נתן לי פרופורציות. עכשיו מי בא איתי לרומא?