אמא, אמא... אמא?! לפעמים נדמה לי שאת כאן לידי. שולחת יד, מלטפת, מנחמת. מותר לכאוב ילדתי, מותר לבכות. אף אחד לא אמר שחייבים להיות גיבורים.
כל כך הרבה זמן עבר מאז שהפרידו בינינו, קרעו אותנו זו מזרועותיה של זו, הרחיקו, למרות הבכי, התחינה, ההסברים. אני כל כך מתגעגעת, לא יודעת מה איתך. אפילו לראות אותך לא נותנים לי. בהתחלה הכל היה קל יותר. נדמה היה שהנה, הנה, עוד רגע אני חוזרת אלייך. הייתי בוכה, מנגבת את הדמעות וממשיכה לחיות. יודעת שאת ממש כאן, קרובה אליי.
אבל בעצם כולם המשיכו לחיות, עברו הלאה, ואני, כמו ילדה קטנה, מנסה לאסוף את עצמי בלעדייך. את יודעת, אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין. לשוב את כל הדרך אלייך בעיניים עצומות. אני רואה את עצמי בונה קן ירוק על חול זהוב, מגדלת את ילדיי בחיקך, מלמדת גם אותם לרכון אלייך, לשלוח שתי אצבעות אל החול הרטוב, ליצור גומה קטנה, להכניס שתיל עגבניות קטן (בזהירות, ילדים), לכסות, ללטף ולדעת כי גורלנו קשור באדמה הזאת. חולמת שכולם יבינו למה חלק מה"אני" שלי, זו את. לא ניתנת להפרדה מתחנות חיי.
אמא, הסודות שסיפרתי לך אז, גדלו ובגרו, וכעת כולנו מחפשים להקים קן של קבע. אני מנסה, באמת, אבל לא מצליחה לבנות בית בלי הטל והגן.
ובכל פעם כזו, שנדמה לי שהנה את כאן, שוב מתמלא הלב במחשבות של "אם" ו"אולי".
אין לי ברירה, השורשים שלי כבר מתייבשים במעבר ממקום למקום. גם הילדים צריכים אדמה משלהם לקרוא לה אמא ובית. אמא, את שומעת? אני בונה בית. כבר הגשנו תוכניות ובקרוב יתחילו לחפור יסודות. את מבינה, אמא? אני מוכרחה. את חייבת לומר שאת מבינה, שאת יודעת שלא שכחתי, שלא בגדתי, שלעולם לא אפסיק לחלום לשוב אלייך!
אמא, כמה חיבור יש בינינו, כמה אהבה – וכעת, כמה ריחוק. אני מתפללת, שלאורך כל שנותינו יחד אגרתי בתוך ליבי מאהבתך ונשמתך, מספיק כדי שאוכל להאיר באורך בית, במקום אחר.