בסידני 2000 עמדנו כחולמים בגמר בית התנחומים, כאשר אריק זאבי, אז ילד בן 22, התמודד עם הצרפתי סטפן טרנו על הארד. טרנו תפס לו את המרפק, ואריק חבט על המזרן, ונגמר הסרט. בחזרה למציאות. אתמול בריו לעג שגיא מוקי לכל התחזיות הקודרות על כשירות גבו. או שהצליחו לשתול בגופו גב מטיטניום, או שבכלל לא היה פצוע. בכל מקרה הוא לא נראה פצוע. שלושה ניצחונות, שניים באיפון ואחד בוואזרי הכניסו את אומת כתריאלבק'ה לסטרס שאו־טו־טו אנחנו בפודיום. והופ, הגיע הערב ואתו שני הפסדים. חזרנו לדיכאון הלאומי, ותמיד נזכור שהיינו קרובים. ב"קרובים קרובים", אנחנו חזקים. קל להשתכנע ששגיא נתן את המרב, אולי אפילו יותר. אבל בסוף זה נגמר בפואטיקה של אריק, שסיפר ש"ברגע שאתה קרוב לגרוזיני, זה נגמר".
חבל לי על חניכו של אורן סמדג'ה. לשניהם הגיעה מדליה שתמתג קשר מקצועי של 20 שנה. אולי ברגע האמת זה היה גדול עליו. בכל זאת, האלוף האולימפי היה היריב, אבל בכל מקרה גם מדליה של מוקי לא הייתה יכולה להסתיר את כישלונות המשלחת שלנו בסיום שלושה ימים של תחרות. שגיא עמד בציפיות הדירוג - מקום חמישי בטורניר החשוב ביותר בעולם. זה לא כישלון, ואסור לזלזל בו.
יתכן שאחרי שלושה קרבות של ישראלים שהודחו בסיבוב הראשון, דווקא היום של שגיא מוקי ישנה את המומנטום לירדן ג'רבי, ללינדה בולדר ולאורי ששון. היום נראה אם זה עבד.
נמשיך לחלום על סוג של נס
שגיא ישוב לארץ, ישקם את הגב ויתחיל בהכנות לטוקיו 2020. בשנה הבאה יהיו שוב אליפויות אירופה ועולם. גם אריק זאבי עשה את המסלול הזה כדי לעשות מדליית ארד ארבע שנים אחרי סידני, באתונה 2004. ובין לבין הוא סיים קריירה מדהימה עם ארבע אולימפיאדות, וסגנות אליפות עולם. אז, לפני 16 שנה, הוא ירד בוכה מהמזרן והוריד פצצה לקיר בחדר ההלבשה. מדווחים לנו ששגיא רק עצוב. אולי הוא בכה מתסכול על ארבע שנים של מאמץ אדיר ונדיר, שהסתיימו ללא פודיום.
אנחנו המשיך לחלום על סוג של נס בריו 2016. ואחרי שכולם ישובו לארץ בשלום, נתחיל לטפח ציפיות לקראת הסיוט הצפוי לנו בטוקיו. אם זה קורה מספיק שנים, ולנו זה קורה, אז מתרגלים.