מי שמאמינה לא מפחדת: הלוחמה במשה קצב - לא רדיפה, תיקון חברתי

קלמן ליבסקינד כתב השבוע ב”מעריב” ("מי שמאמין לא משתחרר", 8.8.16) כי הדרישה ממשה קצב להודות במעשיו שגויה חברתית. לשיטתו, אי שחרורו של האסיר הנשיא לשעבר הוא פרי קמפיין מתוזמן של מי שהוא מכנה בארכאיות “ארגוני הנשים”. לפי ליבסקינד, העולם מחולק ל”ארגוני נשים” ולאלה שאינם “ארגוני נשים”, כשארגוני הנשים הן מעין ישות אחת מצוידת בתת־מקלע פמיניסטי אוטומטי וכל מטרתה לרסס לכל עבר תורה אגרסיבית. זאת במטרה “להכניע” את החלונות הגבוהים במהלך קבלת החלטות. ארגונים שונים של נשים אכן ביקרו תחת כל עץ עיתונאי רענן את הכוונה לשחרר מוקדם את האזרח מספר אחת לשעבר. בזה ליבסקינד צודק.

 

אבל הלוחמה ביציאתו בטרם עת של קצב לחופשי אינה נחלתן הבלעדית של “ארגוני נשים”, שאותם תיאר כ”רודפים”. ליבסקינד שכח לציין כי ללחץ הציבורי תרמו גם “סתם” אזרחים אחרים: נשים שאינן מאוגדות בארגון ואף גברים, רחמנא ליצלן, שהפיצו את דעתם לכל דורש. למשל, באמצעות אלפי סטטוסים ושיתופים ברחבי הזירה הדיגיטלית. האם גם הם נחשבים, אליבא דכותב המאמר, “רודפים”? כך או כך, קמפיינים הם לא הסיבה המרכזית שבגינה נשיא המדינה לשעבר לא אמור היה לסיים את הקדנציה מאחורי סורג ובריח מוקדם מהצפוי. 

 

לאורך כל הדרך, גם לאחר הרשעתו ובמהלך ישיבתו בבית הסוהר, מוסיפה לרחף ממעל גרסת החפות שהוא עצמו מספק לכל דורש ושהופרכה בעבר בבית המשפט. אין לו שום עניין להודות או להכות על חטא. שיקום? הצחקתם אותו. כותב ליבסקינד: “המהלך הזה של ניכוי שליש, לפחות כמו שאני מבקש לראות אותו, יש בו אמירה חברתית חשובה. יש בו אמירה שלפיה אנחנו לא נלחמים בעבריין עד הקבר”. טוב היה עושה ליבסקינד לו עצר לרגע את שטף ההקשה על המקלדת והיה חושב. מהרהר בשתי עבירות האונס שביצע קצב בא’ ממשרד התיירות, בעבירה של הטרדה מינית כלפי ה’ מבית הנשיא. גם בעבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית כלפי ל’ מבית הנשיא.

 

אולי אין לרדוף אחרי עבריין, גם אם הוא עבריין מין, עד לקבר, אבל גם בלי להתייחס להיבט הסיכון לציבור, מבחינה מוסרית אין להעניק לו את המפתחות לקריית מלאכי לפני הזמן. כי איזה מסר אנחנו מעבירים לעבריין המין קצב? לו עצמו אנו נותנים לגיטימציה לצאת לסיבוב שכולו הדרן ציבורי להוכחת חפותו; פה ראיון טלוויזיוני, שם התייחסות רדיופונית, והדרך להלבנת המעשים עלולה להיות קצרה מדי. 

 

ומה בדבר המסר החברתי שאנחנו מעבירים לנשים שעברו אונס או הטרדה מינית? כאן חובתנו כחברה הופכת לחשובה יותר. עלינו להמשיך להיות לצדן. על אחת כמה וכמה כשמדובר במקרה של סמל לאומי. כשאני כותבת “להיות לצדן”, אני מכוונת גם למישור המעשי: לוודא שאדם, כל אדם, שסטה מתפקידו כברבור צחור של מוסריות, ידע כי אין קיצורי דרך אל החופש הגדול.

 

בסיום מאמרו חוזר וכותב ליבסקינד כי “מארגוני סיוע הפכו הארגונים הללו לארגונים רודפים”. למה שכינה עמיתי למקצוע “רדיפה” אני קוראת עשיית תיקון חברתי אמיתי.