יחידת ההסברה: 1. ביום שישי שעבר התפרסם בגיליון "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ראיון מעניין שערכה שרי מקובר-בליקוב עם שלושה חיילים טרנסג'נדרים. החיילים, כפי שמתארת כותרת המשנה של הכתבה, חשפו "מדוע החליטו להתגייס לצה"ל, איך הם מסתדרים במקלחות ובמגורי החיילים, ואם הם חוששים יותר אחרי 'נאום הסוטים' וההתבטאויות נגד חברי הקהילה הגאה מצדם של רבנים, ובהם גם הרב הצבאי המיועד". מקובר-בליקוב עשתה, כתמיד, עבודה עיתונאית מצוינת והביאה סיפורים אנושיים שקל מאוד להזדהות איתם. היא לא הסיפור. גם החיילים לא. הסיפור המעניין פה הוא דובר צה"ל והמוטיבציות שלו בקיום הראיון הזה, בדרך שבה הוא התקיים ובשורה התחתונה שלו.
מי שלא מכיר את הפרקטיקה העיתונאית מול דובר צה"ל, צריך לדעת שבדרך כלל - אם כי לא תמיד - כתבות מהסוג הזה ניזומות על ידי דובר צה"ל בעצמו. הוא שבוחר את הנושא שנוח לו לשווק החוצה והוא שבוחר את המרואיינים. בין שזו הפרקטיקה שנהגה גם כאן ובין שהייתה זו הכתבת שאיתרה את אותם טרנסג'נדרים, שכנעה אותם להתראיין ואז פנתה לדובר צה"ל, יש שני כללים שנכונים תמיד בראיונות מהסוג הזה. האחד, שאף חייל לא מתראיין לכתבה כזו בלי אישורו של דובר צה"ל. השני, שנציג של דובר צה"ל נוטל חלק בראיון ונוכח בו פיזית, כדי למנוע מצב שבו העיתונאי מוציא תחת ידיו מוצר עיתונאי שדובר צה"ל לא התכוון שייצא.
אחרי שהבהרנו את זה, ניגש לכתבה עצמה. שלושת החיילים, שניים שנולדו כבנות והיום הם חיילים בנים, והשלישית שעשתה את הדרך ההפוכה, מדברים בראיון על עצמם, על הקשיים שעברו, על ההחלטות שקיבלו, וגם על מי שהתבטאו נגד אנשים כמותם. מי התבטא? התבטא סא"ל במיל' הרב יגאל לוינשטיין, מהמכינה הקדם צבאית בעלי. התבטא גם הרב אייל קרים, היום אלוף משנה ברבנות הצבאית, ומי שבקרוב יועלה לדרגת תת אלוף ויהפוך לרב הראשי הבא לצה"ל.
ומה אומרים החיילים על הרבנים? "לא כל הדתיים חושבים כמו הרבנים האלה", אומר אחד המרואיינים כשהוא נשאל על דבריו של הרב קרים. "מה שיש לי להגיד לכל האנשים שמפזרים עלינו ארס", אומר חייל שני, "הוא שאני יודע מי אני ואני יודע למה אני מסוגל ותמיד יהיו אנשים שיגידו דברים גזעניים... אני רק מודאג מה תהיה ההשפעה של הרבנים האלה על אנשים וחיילים".
ואז שואלת המראיינת באופן ספציפי על דבריו של אל"מ הרב קרים. "אתם לא פוחדים שכשהרב הראשי הצבאי אייל קרים ייכנס לתפקידו, הוא ישפיע על גישת הצבא כלפיכם?". "לא תמצאי שום מקום בתורה שאוסר על קיום אורח חיים טרנסג'נדרי", משיבה החיילת אמילי ומסבירה איפה הבעיה שלה עם הרב הצבאי, "מי שאומר אחרת לא מדבר בשם היהדות שלי. היהדות שלי היא משהו הרבה יותר רחב, ואלו שמגנים אותנו הם חלק קטן וקיצוני... אני מבינה את המהומה שעושים סביב הדברים שלהם אבל אני מצטערת, הם לא מספיק חשובים כדי שאיעלב מהם".
כדי שהדברים יהיו ברורים, מופיעה בכתבה גם תמונה של הרב קרים ותחתיה כיתוב מתוך דברי אחד החיילים המרואיינים: "לא כל הדתיים חושבים כמוהו".
אני מבקש מכם לעזוב בצד את השאלה מי צודק ואם אתם מזדהים עם הדברים של הרב קרים או עם דבריהם של החיילים. לא משום שהיא לא רלוונטית, אלא משום שהיא לא רלוונטית כאן. מה כן רלוונטי? שדובר צה"ל שלח לעיתונות שלושה חיילים צעירים ואפשר להם לתקוף קצין בכיר מעל דפי עיתון נפוץ, ולומר עליו שהוא לא מספיק חשוב כדי להיעלב ממנו, ושהוא חלק ממיעוט קטן וקיצוני.
נער הייתי וגם זקנתי, ואני לא זוכר דוגמאות שכאלה או מקרים דומים שבהם אפשר צה"ל לחייליו הצעירים לתת בראש לקצינים בכירים, שלצמרת הצבא יש ככל הנראה ויכוח תפיסתי איתם. יתרה מזאת, תהיתי ביני לבין עצמי מה הסיכוי שדובר צה"ל יספק גם לי שלושה חיילים, דור שלישי לניצולי שואה, כדי שיתראיינו אצלי על פני חמישה עמודים בגיליון יום שישי, ימתחו ביקורת על ההשוואות שעשה סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, בינינו לבין הנאצים ויגידו - ממש כמו שאמרו החיילים האלה על הרב קרים - שסגן הרמטכ"ל הוא "חלק קטן וקיצוני" וש"הוא לא מספיק חשוב כדי שניעלב ממנו".
האמת, לא הסתפקתי בלתהות ביני לבין עצמי. פניתי עם התהיות הללו לדובר צה"ל וביקשתי את התייחסותו. "אבקש לדעת", כתבתי לו, "האם מקובל שדובר צה"ל מתיר לחיילים להתראיין כדי למתוח ביקורת על קצינים בכירים?", וגם הוספתי עוד שאלה. "האם הייתם מתירים לשלושה חיילים, דור שלישי לניצולי שואה, להתראיין ולמתוח ביקורת על סגן הרמטכ"ל בעקבות דבריו בערב יום השואה?".
בדובר צה"ל, שככל הנראה לא חושב שהוא חייב להסביר את עצמו, התעלמו מהפנייה שלי ושלחו את התגובה הבאה, שכל קשר בינה לבין השאלות ששאלתי מקרי בהחלט: ״כל ניסיון לקשר בין מינוי הרב הצבאי הראשי, אל״ם אייל קרים, לכתבה המדוברת באופן מכוון, מופרך מן היסוד. הרב קרים ייכנס לתפקידו בחודשים הקרובים כמתוכנן. הריאיון שפורסם בסוף השבוע האחרון עסק בסיפורם האישי של שלושה חיילים טרנסג׳נדרים והשתלבותם המלאה בשירות הצבאי. צה״ל ימשיך לפעול לשילוב כלל משרתיו ללא הבדל דת, גזע, מין או מגדר מתוקף תפקידו כצבא ממלכתי".
מותר לחשוב שמדובר בעניין ספציפי, מקומי ונקודתי שאינו מעיד על שום דבר. עד לפני כמה חודשים גם אני הסתובבתי במתחם התמימות הזה. חשבתי שהטענות שלפיהן צה"ל החליט לשנות את התייחסותו לכל סוגיית ה"דתיים בצבא" ולכל מה שקשור ברבנות הצבאית, הן מרחיקות לכת. אבל כשיותר מדי נקודות נמצאות על אותו רצף ומתחברות זו לזו, קשה שלא לראות את הקו שהולך ומצטייר.
קחו לדוגמה את סוגיית הוצאת ענף תודעה יהודית מידיה של הרבנות הצבאית. כשהמהלך הזה החל קורם עור וגידים ובצד הדתי החלו להישמע ביקורות נוקבות נגדו, פנתה שורה ארוכה של עיתונאים לדובר צה"ל וביקשה לראיין את הרב הראשי הנוכחי, הרב רפי פרץ, כדי להבין מה עמדתו בסוגיה. דובר צה"ל השיב לכולם בסירוב תקיף. מה שהוא מתיר לרב"ט שון ולרב"ט אמילי, הוא לא היה מוכן להתיר לתת אלוף הרב רפי פרץ.
הנה עוד דוגמה הקשורה לנושא ההיתר לגידול זקן, שבצה"ל החליטו לצמצם אותו כמה שרק אפשר. בתחילת הדרך עשה דובר צה"ל מאמצים גדולים לשכנע שאין לזה שום קשר למאבק עם החיילים הדתיים. שזה עניין של מדיניות. של משמעת צבאית. של רצון להטמיע כללי משמעת גדולים יותר ולסגל נראות הולמת יותר לחיילים. אם זה היה נכון, יכול היה הפיקוד הבכיר של צה"ל לפנות אל הרבנות ואל הרבנים הצבאיים - מי שעד היום היו אחראים לקבוע מי מגדל זקן מסיבות דתיות, ומי רק מתחזה כדי לחסוך חמש דקות בבוקר - להסביר להם שלפי ראות עיניו של הרמטכ"ל היד קלה מדי על הדק האישורים, ולהורות להם להיות קפדניים יותר בבדיקותיהם.
אלא שלא זה מה שנעשה. במקום זה החליט צה"ל שהוא איננו סומך עוד על הרבנים הצבאיים ובהחלטה מעוררת מחלוקת הפקיע מהם את ההחלטה בשאלה מיהו דתי, והעביר אותה אל קציני השלישות. מאז קבלת ההחלטה, יכול אומנם הרב לקבוע מי בעיניו מקפיד על גידול זקן מסיבות דתיות אמיתיות, אבל רק השליש יכול לאשר אם עמדת הרב נכונה.
אם העובדה שצה"ל מביע כך באופן פומבי וברור אי אמון ברבנות הצבאית, לא הייתה עצובה, היא הייתה מצחיקה. למה מצחיקה? כי מה לקצין השלישות ולקביעה מיהו שומר מצוות ומי לא? והתוצאה של המדיניות החדשה הזו היא שורת החלטות מביכות של קציני השלישות. עברתי השבוע על כמה טפסים שבהם קיבלו חיילים תשובה שלילית מהשליש, לאחר שקיבלו המלצה חיובית מהרב היחידתי שלהם. "קיום אורח חיים דתי אינו סיבה לגידול זקן", כתבה קצינה בדרגת אלוף משנה לאחד החיילים. "שמירת מצוות וניהול אורח חיים דתי אינם מהווים עילה עבור גידול זקן", כתב קצין השלישות הפיקודי בדרגת אלוף משנה לחייל אחר.
אבל זה עוד כלום. קחו את המקרה הבא, מלפני כמה חודשים, כשחייל שהגיש "בקשה חריגה לגידול זקן", הסביר בטופס הפנייה שלו שהוא שומר מאז ומתמיד על אורח חיים דתי, ושמאז שבגר והחל לצמח זקן הקפיד על גידולו. רב החטיבה ששוחח איתו, אישר את הבקשה מבחינתו, והוסיף על הטופס "לאור שיחה עם החייל, הוא מקפיד על אורח חיים דתי מלא ומקפיד על גידול זקן". צה"ל, כאמור, דורש אישור של קצין השלישות להחלטה הזו של הרב, וקצין השלישות, סגן אלוף, פסל את הבקשה בנימוק מיוחד ומעניין. "מצופה ממפקד בעתיד להתגלח".
"יש כאן עובדה אחת שאי אפשר לחלוק עליה", אמר לי השבוע רב צבאי, "ככל שמדובר באישור לזקן מטעמי דת, הרב היחידתי תמיד יבין יותר מהשליש. הוא יודע מה לשאול, הוא יודע מה לבחון, ובהרבה מאוד יחידות הוא גם יודע אם החייל שהגיש את הבקשה מתפלל איתו בכל בוקר בבית הכנסת, או לא".
בחזרה לכתבה שפורסמה ב"ידיעות". לפני כמה שבועות עסקנו כולנו בסערת דברי הרב לוינשטיין. מעבר לדברים שלו על "הסוטים", שהצטרפתי גם אני למגנים אותם, הרב לוינשטיין הקדיש דקות ארוכות לניסיון לשכנע שהיחס של צה"ל אל הדתיים ואל הרבנות הצבאית השתנה. שמה שהיה פעם, הוא לא מה שקורה היום. כשדובר צה"ל, מוטי אלמוז, שולח לעיתונות חיילים צעירים ומאפשר להם להשתלח ברב הצבאי הראשי, הוא מחזק את התחושה שהרב לוינשטיין יודע על מה הוא מדבר.
2. מדור האוכל של רונית ורד ב"מוסף הארץ" של השבת האחרונה, שהוקדש להמלצה על מסעדה חדשה שנפתחה בעכו, החביא לקראת סופו פסקה מעניינת. "מי שטייל בשבועות האחרונים בעיר העתיקה, ראה גם שלטים בשפה הערבית המפצירים בתושבים לא למכור מבנים ליהודים, עדות למאבק המתחולל היום בעכו ובערים אחרות על שימור הנכסים בבעלות ערבית ועל שימור אופיין של הערים העתיקות".
קראתי את המשפט הזה, החלפתי בו יהודים בערבים ועכו בצפת, וזה מה שיצא לי. "מי שטייל בשבועות האחרונים בעיר העתיקה, ראה גם שלטים בשפה העברית המפצירים בתושבים לא למכור מבנים לערבים, עדות למאבק המתחולל היום בצפת ובערים אחרות על שימור הנכסים בבעלות יהודית ועל שימור אופיין של הערים העתיקות".
אוי, איזה קטע, זה ממש ממש מזכיר את הדברים ההם של הרב שמואל אליהו, לא? זוכרים את המהומה שהם עשו? ואת הביקורת? ואת הטענות על גזענות? ועל שנאת ערבים? ואת אין ספור שעות השידור והמלל הכתוב שהוקדשו לאמירה ההיא? אז אחת משתיים. או שלכתבת של "הארץ" נראה סביר שערבים יקראו לא למכור ליהודים. או שהיא סתם לא הבחינה שיש לה ביד סיפור עיתונאי מרתק, שהרי אם הייתה מבחינה והייתה מעבירה אותו לדסק החדשות, אני משוכנע שזה היה הופך ב"הארץ" לכותרת ראשית.
3. בשבוע שעבר גוללתי כאן את הריטואל שמתקיים במגזר הבדואי בכל פעם שבו מתרחש רצח על בסיס של יריבות שבטית. בני משפחת הרוצח, שיודעים שמרגע הרצח הם הופכים יעד מיידי לחיסול, אורזים את המשפחה כולה - לעתים מאות אנשים - ובתוך רגע נאלצים לעזוב את מקום מגוריהם ולנוס כל עוד נפשם בם, לפני שנקמת הדם המהירה תשיג אותם.
הסברתי כמה קשה הסיטואציה שנוצרה לפני שבועיים בכסייפה, כששלושה אנשים בני שתי משפחות מקומיות נדרסו למוות במתכוון על ידי בן שבט אחר שמתגורר בסמוך. כיצד מהיום לא יוכלו בני השבט של הרוצח ללמוד באותו בית ספר שבו למדו עד היום בכסיפה, כיצד הם לא יוכלו לקבל טיפול באותה קופת חולים שבה טופלו עד היום, כיצד חלקם לא יוכלו גם לצאת לאותו מקום עבודה שבו עבדו עד עתה.
ביום שני ראיין אראל סג"ל בגלי צה"ל את מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, יאיר מעיין. מעיין ניסה להסביר לסג"ל שהכל שטויות, ושהמצב בסך הכל די נפלא. "לא צריך להאמין לכל אגדה, יש הרבה דמיונות ואגדות במה שקשור לסיפורים של הבדואים", הרגיע. מי שהאזין לדבריו היה יכול לחשוב שכסייפה וחורה מתנהלות בערך כמו תל אביב ובני ברק. בעיקר בני ברק. כשסג"ל שאל למה אחרי מעשי רצח נאלצת המדינה להפריד בתי ספר ולהעביר תלמידים לבי"ס אחר כדי שלא יירצחו, מעיין הרגיע והזכיר שגם אצל החרדים לומדים לפעמים בבתי ספר נפרדים, והיה צריך לקבל מסג"ל תזכורת שאצל החרדים תלמידים לא נוהגים לחסל זה את זה.
מעיין ניסה שוב ושוב למרוח. כשסג"ל הזכיר לו שמזכיר מועצת חורה יושב בגן ילדים ואסור לו להיכנס לבניין המועצה משום שהוא משבט יריב של ראש המועצה והוא עלול להירצח, השיב מעיין: "יש עוד עובדים בעוד מועצות שלא נכנסים לבניין המועצה מסיבות שונות, זה עדיין לא אומר שאין פה שלטון חוק". כשסג"ל הזכיר שבמסגרת "שלטון החוק" הזה ראש מועצת חורה נמלט מהיישוב שלו לשבוע מפחד שיירצח, מעיין הסביר ש"בחורה היה סכסוך של הרבה שנים בין שתי משפחות... ובמהלך העניינים ראש המועצה נאלץ לעזוב את המקום ולשמור מרחק", אבל הוסיף ש"הצליחו לעשות שם סולחה, ונרגעו העניינים".
אם מעיין היה מחובר למציאות, הוא היה יודע שלפני שמונה חודשים נרצחו בתוך יומיים, במסגרת ה"סולחה" שלו, נציג אחד ממשפחת אלנבארי ונציג אחד ממשפת אבו אלקיעאן. במילים אחרות, לא הייתה שום סולחה ולא תהיה בזמן הקרוב שום סולחה.
אבל כל הראיון הזה היה שווה כדי להגיע לשורה האחרונה שלו. מעיין הבטיח ש"משטרת מחוז דרום... תעצור את הרוצחים ואת אלה שיאיימו ברצח ובנקמות", וגם ש"נגמרו החגיגות, יש פה אכיפת חוק". אה, ועוד משהו. ליאיר מעיין הייתה גם קריאה נרגשת לציבור הבדואי. "אני קורא מכאן לתושבים להרגיע את האווירה, להגיע לסולחה ולא לייצר מעגל של שפיכות דמים". חברים בדואים ששוחתי איתם השבוע, מדווחים שבעקבות הקריאה הזו השבטים הנצים שוקלים להניח את נשקם ולזנוח את חוקי המדבר ואת השבטיות שמחזיקה מאות ואלפי שנים ושגבתה קורבנות חפים מפשע לאין מספר.
ועכשיו ברצינות. הניסיון הזה, למנות לבדואים "מוכתארים" שאין להם מושג ירוק בתרבות הבדואית ובמה שמתרחש בשטח, הוא לא ניסיון חדש. הוא נכשל בעבר, הוא ייכשל בעתיד.