בחודשים האחרונים כתבתי כאן כמה וכמה פעמים על החלטות והתנהגויות שמעלות שאלות קשות בכל מה שקשור ליחס של צמרת צה"ל לחיילים הדתיים ולשמירה על המסורת בצבא. השבוע בישרה כותרת גדולה ב"ידיעות אחרונות" על מיזם חדש. "המלשינון הדתי יוצא לדרך". זו הייתה כותרת מכוערת שנתנה את האות להסתערות על מי שעומדים מאחורי המיזם הזה. למה מכוערת? משום שהכינוי "מלשינון", שכולם אימצו בחדווה, הפך את העניין למגונה, למשהו שקל ללעוג לו ולתקוף אותו. עוד מעט נחזור אל אותו "מלשינון", אבל קודם בואו נזכיר לרגע את העובדות הבסיסיות.
הסיפור המרכזי שמטריד חיילים דתיים ומסורתיים רבים בחודשים האחרונים הוא הזקן. לפני כמה חודשים החליטו בצה"ל שיש יותר מדי חיילים שמקבלים אישור לא להתגלח מטעמי דת (יש גם אישורים מטעמים אחרים) והחליטו לשים סוף לתופעה.
זה התחיל בהוראה להוציא את ההכרעה בשאלה "מיהו דתי" מידיהם של הרבנים הצבאיים ולהעביר אותה אל השליש הפיקודי או אל מישהו מטעמו. למה זו החלטה מקוממת? משום שבעוד הרב הצבאי פגש את החייל, שוחח איתו ותשאל אותו בטרם החליט, השליש קובע מי ראוי לגדל זקן ומי לא רק על סמך פרטיו האישיים היבשים. וכאשר מלמעלה עובר המסר שלפיו חייבים לקצץ במספר המזוקנים, מוצאים את עצמם בחודשים האחרונים יותר ויותר תלמידי ישיבות ובוגרי מכינות, שהקפידו על גידול זקן מאז שהוא התחיל לצמוח, מול פקודה חד-משמעית שמחייבת אותם להתגלח.
בשבוע שעבר הראיתי כאן בכמה דוגמאות לאיזה אבסורד מובילה ההנחיה החדשה. טופסי הבקשה של חיילים שסורבו בלי שהשליש המסרב ראה אותם הציגו תשובות מוזרות של קציני השלישות הבכירים. קצינה אחת בדרגת אלוף משנה כתבה על טופס הבקשה של אחד החיילים: "קיום אורח חיים דתי אינו סיבה לגידול זקן, יש מכונה כשרה". קצינה אחרת, בדרגת סגן אלוף, קבעה כי "שמירת מצוות וניהול אורח חיים דתי אינם מהווים עילה עבור גידול זקן". קצין שלישי, סגן אלוף בדרגתו, פסל בקשה לגידול זקן בנימוק לפיו "מצופה ממפקד לעתיד להתגלח".
אתה מסתכל על הנייר ושואל את עצמך: סליחה, מי זה בדיוק שמצפה ממפקד לעתיד להתגלח? צבא ההגנה לישראל? צבאו של העם היהודי? הוא הוא שמצפה מחייל ששומר על אורח חיים דתי ומגדל זקן מאז ומתמיד לגלח את זקנו? מישהו נפל פה על הראש.
לבטל את הזהות היהודית במחי יד
השבוע ראיינתי אמא שבנה התגייס לצה"ל במסגרת ישיבת הסדר. הוא מגדל זקן כבר כמה שנים. כעת, אחרי כמה חודשים בתוך השירות הקרבי, נמסר לו שעליו להתגלח. כמה זה חשוב לו, שאלתי אותה. חשוב מאוד, היא השיבה. מבחינתו זה חלק מהזהות היהודית. האם אפשר לבטל את זה במחי יד?
אבל זה עוד כלום. בסוף פברואר, לפני כחצי שנה, התקיים דיון בנושא אצל ראש אכ"א. "סטטוס הטמעת פקודת הזקנים", הייתה כותרת הדיון הזה, והשורה התחתונה שלו הייתה ברורה: "הפצת הנחיה על הימנעות מהשתתפות חיילים עם זקן במשמרי כבוד בצה"ל".
זה, חשוב להבין, כבר היה צעד מרחיק לכת. כאן כבר לא מדובר במי שניסו לתחמן את הצבא ולטעון שהם דתיים כשהם לא, או במי שצה"ל בחר שלא לאשר להם לגדל זקן. הפקודה הזו כוונה אל מי שהצליח לשכנע את צה"ל שהוא שומר על אורח חיים דתי וצה"ל אישר לו לגדל זקן. צבא העם היהודי החליט שחיילים בעלי זקן יודרו ממשמרי כבוד של צה"ל, ועל זה כבר היה קשה לעבור בשתיקה.
גידול זקן הוא אולי לא מצוות עשה מהתורה, אבל אי אפשר לחלוק על כך שהוא סממן יהודי מדורי דורות. והמחשבה שחייל יהודי שמבקש לשמור על הסממן הזה לא יוכל ליטול חלק במשמרי כבוד, כי בצמרת צה"ל למישהו העניין הזה נראה לא יפה, היא בלתי נסבלת. ואם אתם חושבים שמדובר בתיאוריה בלבד, אז לא. על לוחמים דתיים בצנחנים נאסר ביום השואה להשתתף במסדר שנערך ביד ושם רק בגלל הזקן שלהם. ואם יש לכם שנייה מיותרת, עשו טובה ותקראו שוב ובקול רם את המשפט הקודם.
על רקע החלטות מעין אלה, ועל רקע טענות רבות של חיילים שחשו שבצה"ל אין מי שמקשיב לתלונות שלהם, הוקמה לאחרונה עמותת צו אחד. היא פתחה דף פייסבוק והזמינה חיילים שלא מצאו בצה"ל אוזן קשבת לבעיותיהם לפנות אליה. ואיך תוכל העמותה לסייע? "בשלב ראשון ננסה ליצור קשר עם צה"ל, אולם אנו לא פוסלים פנייה לציבור וכן לערכאות משפטיות", הובהר בדף הפייסבוק. "לא נפעל נגד מפקדי צה"ל או הרבנות הצבאית. זו לא דרכנו".
בואו נשים עכשיו בצד את השאלה אם הטענות נגד המדיניות החדשה של צה"ל נכונות או לא, והאם ההחלטה לקצץ את מספר המזוקנים היא החלטה ראויה או מגונה. הכל בעיני המתבונן. אני רוצה רק לנסות להבין מה לא לגיטימי אצל מי שחושב שההחלטות הללו בעייתיות והוא מבקש להיאבק בהן.
אני לא תומך בעמותה ואין לי מושג מה ייעשה בה אחרי הצהרת הכוונות הזו, מעבר לדברים ששמעתי השבוע בראיון שערכתי עם הרב עמיחי אליהו, שייסד אותה. אבל אני מתקומם בכל כוחי נגד הניסיון המכוער שעבר כחוט השני בין רוב כלי התקשורת, דרך כמה פוליטיקאים ודרך דובר צה"ל, לפגוע בלגיטימיות של פעילות עמותה מסוג זה.
הרי מה מבקש הרב אליהו לעשות? לאסוף את העדויות של החיילים וללכת איתן לבית הדין הבינלאומי בהאג? לפנות לבית המשפט בבריטניה ולבקש שבביקור הקרוב של גדי איזנקוט הוא ייעצר על כבש המטוס? כל מה שהוא מבקש הוא לאסוף תלונות של חיילים שמרגישים שיש להם בעיה, לסייע להם ולפנות בשמם למוסדות הצבא, במקום שבו הם כשלו כשעמדו לבד מול המערכת. מה הבעיה עם זה? מה הופך את זה למלשינון, חוץ מהניסיון הבוטה לתקוף את זה? ובכלל, אם זה מלשינון, אז למה כרמלה מנשה היא לא מלשינון? הרי גם אליה פונים חיילים עם תלונות. הרי גם לחיילים שפונים אליה אפשר להגיד שבמקום להוציא את התלונות שלהם החוצה, שיפנו למערכת עצמה.
האם גם חולי הסרטן מהשייטת פנו למלשינון?
לפי הגישה הזו, אפשר לטעון בקלות שכל העיתונות היא מלשינון אחד גדול. זוכרים את חולי הסרטן מהשייטת? אלה שצללו בקישון? מה פתאום הם פנו לתקשורת? מה, נציב קבילות החיילים כבר לא מספיק? פתאום אני חושב שלפי הקריטריונים שהוצבו השבוע, גם המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית הוא מלשינון. ומחר, כשחיילת תפנה לעזרה, אפשר יהיה לטעון גם כלפיה את אותה טענה: "אם יש לך משהו להתלונן עליו, פני למפקד שלך או למשטרה הצבאית. מה את רצה לגורם אזרחי שהוא מחוץ לצבא?".
השבוע נזכרתי בסיפור של חברה טובה, קצינה בצה"ל, שלפני כמה שנים עברה שורה של הטרדות מילוליות בוטות על ידי המפקד שלה, גם על רקע היותה אישה וגם על רקע היותה דתייה. גם היא ניסתה לפתור קודם את העניינים ולהתלונן בתוך הצבא, אלא שרגע אחרי שהניחה מכתב תלונה מפורט על שולחנם של מפקד חיל האוויר ומפקד הבסיס שלה, הגיע בתגובה מכתב הפיטורים שלה מצה"ל. מה היא עשתה? פנתה לעיתונות ובמקביל גם לחבר הכנסת חיים אורון ממרצ, שנרתם לסייע לה. אז גם חיים אורון הוא מלשינון?
אבל התגובה המרגיזה ביותר בעניין הזה הגיעה שוב מכיוונו של דובר צה"ל, מוטי אלמוז, שתקף בחריפות את היוזמה של ארגון צו אחד. "בצה"ל דוחים כל ניסיון למעורבות פוליטית תוך העמדת פנים של עזרה לחיילים. צר לנו כי יש הבוחרים להמציא טענות שווא שכל מטרתן פילוג הצבא. מתחים בשירות הצבאי או טענות מכל סוג שהוא יטופלו רק על ידי מפקדי הצבא ללא מורא וללא חשש תוך הדיפת כל מעורבות פוליטית לשמירת צה״ל צבא לוחם ערכי וממלכתי".
למה התגובה הזו מרגיזה? כי צה"ל, שמוטי אלמוז מדברר אותו, שיתף במשך שנים פעולה עם ארגון בצלם שהעביר אליו תלונות נגד מה שנראה לו כמעשים לא ראויים של הצבא. ואת בצלם צה"ל לא דחה. נהפוך הוא. צה"ל, במסמכים רשמיים שלו שמתייחסים לקשריו עם הארגון, דיבר על "דיאלוג פורה מתוך ראיית האינטרס המשותף של אכיפה בגין תלונות כנגד חיילי צה"ל".
אני, אגב, תומך גדול בדיאלוג הפורה הזה למרות הביקורת הקשה שלי על בצלם. ארגון אוסף תלונות נגד צה"ל ומבקש להעביר אותן לבדיקה של הצבא, ואני לא מכיר אדם הגיוני שיכול להתנגד לדרך פעולה כזו.
לפני כמה חודשים, כשבצלם החליטו לנתק את הקשר עם צה"ל, קראתי דברים מעניינים שאמר בהקשר הזה עמיתי, תת אלוף במיל' אבי בניהו, לשעבר דובר צה"ל. בניהו גילה כיצד אחרי מבצע עופרת יצוקה יזם צה"ל בעצמו שיתוף פעולה עם הארגון. "הרמטכ"ל גבי אשכנזי אמר שאנחנו צריכים לבדוק את עצמנו ולברר תלונות, אז פנינו כצבא לבצלם. רצינו שהם יבררו עם פלסטינים בעזה אם יש להם תלונות על חיילי צה"ל. זה לא נעשה בשביל בצלם אלא בשבילנו. לפרצוף שלנו מול הראי".
מערבים מותר לקבל תלונות אבל לא מהציונות הדתית
אז למען הפרצוף שלנו מול הראי הערבי אפשר לקבל תלונות מבצלם? ולמען הפרצוף של צה"ל מול חיילי הציונות הדתית אי אפשר לקבל תלונות מחיילים דתיים? נראה לכם הגיוני שבצלם מתקבל בברכה, וארגון רבנים שמבקש לשמור על זכויותיהם של חיילי צה"ל הדתיים מקבל מדובר צה"ל יחס כאל מי שתוקע סכין בגב האומה? זה הסולם של דובר צה"ל?
כששמעתי השבוע את הרב עמיחי אליהו מותקף בשידורי רדיו הבנתי למה הוא נאלץ להקים את העמותה שלו. כי כשחייל מצלצל לעיתונאי ומספר שריתקו אותו לתקופה ארוכה מדי, או שבבסיס שלו אין מגוון גדול מספיק של אוכל, הוא מוצא אוזן קשבת. אבל כשעיתונאים שומעים על חיילים דתיים שנאסר עליהם לגדל זקן, או על חיילים דתיים שבגלל הזקן שלהם נמנעים מהם הזכות והכבוד לקחת חלק במסדר כבוד בבית עלמין צבאי או ב"יד ושם", הרגש העיתונאי שלהם מת מוות פתאומי.
השאלה היא לא למה חלק מהחיילים מתעקש על הזקן. זה ברור. גם סבא שלהם התעקש עליו. השאלה היא למה צה"ל מתעקש להוריד להם אותו. ומצער מאוד שהעיתונות - שביומיום יודעת לנשוך את הממסד ולאתגר אותו, ובכל מקום אחר הייתה הולכת מכות כדי לקבל חומרים וסיפורים מתוך המלשינון הזה - החליטה דווקא כאן ללבוש מדים ולהצדיע לדגל.