"מי הספר הקבוע שלך?", הוא שאל בזמן שסגר על צווארי את הסינר המלוכלך שרק אלוהים יודע מתי הייתה הפעם האחרונה ששטף אותו. "אין לי ספר קבוע", עניתי במבוכה (אפילו אני יודע שבספר האתיקה של הספרים ומעצבי השיער אדם שאין לו ספר קבוע נחשב לתחתית של התחתית). הוא החזיר מבט מתנשא והידק את הסינר עד שחשבתי שהעורק שלי מתפוצץ. "תגיד, יש מצב שאתה משחרר קצת? אני מתפגר פה", אמרתי.
הוא הביט בי דרך המראה בעיניים חודרות והסביר "הגרוגרת שלך בולטת מדי, אם אשחרר ייכנס לך שיער לתוך החולצה". ממתי שיער בתוך החולצה הפך בספר הלא כתוב של מעצבי השיער לחמור יותר מחוסר חמצן במוח?
כשראיתי אותו לראשונה בקיוסק מתחת לביתי הוא הזיע מאוד. קילל בהפגנתיות את חום אוגוסט ואז תוך התעלמות מוחלטת מהפרטיות שלי שלח לכתפי כף יד מיוזעת ולחץ עלי שאסתפר אצלו.
גילוי נאות: יום לפני זה אחותי הביטה בי בזעזוע והציעה שאסתפר ואתגלח. "אתה נראה כמו קבצן", היא אמרה. אולי בגלל זה לא הקשבתי לכל אינסטינקט הגיוני שאמר לי לסרב ולברוח.
נכנסתי בעקבותיו למספרה. היא הייתה ממוקמת ברחוב מרכזי בקומה שנייה של בניין עורפי. המיקום החשוף אך חבוי שיווה לה תחושה של מקום נפרד מהעולם, אידיאלי לאדם כמוני שמנסה להימנע בכל מחיר מסלפי ושיחות מיותרות, או כך לפחות חשבתי בתמימותי.
"אתה לא מרמת השרון במקור", הספר קבע. "לא", התנצלתי, "למה?". "אתה לא נראה", הוא אמר.
"איך נראה מישהו מרמת השרון?", שאלתי בחשש שמא עלולה להתפתח פה שיחה באורך מלא.
"לא יודע, פשוט לא נראה", הספר ניסה להסביר. "תשמע, אתה לא מכיר אותי, אני מפורסם פה, לפני 20 שנה עזבתי את הצפון רק עם תיק גב, היום מלא מפורסמים מסתפרים אצלי. רמת השרון, אתה יודע, הרבה מהם גרים פה, כולם מכירים אותי, אני ידוע כספר המהיר בישראל, מסיים תספורת בחמש דקות".
"מגניב", חייכתי בנימוס ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי ממתי תספורת מהירה הפכה גם היא לגאווה של מעצבי שיער. הרי תספורת טובה זה כמו סקס, משהו חייב ללכת לאיבוד בדרך כשעסוקים בלגמור כמה שיותר מהר.
"נתת לשיער שלך לצמוח יותר מדי, שיער כמו שלך צריך לספר כל שבוע", הוא נגע בשערי בזלזול ושאל מה עושים איתו. "קצת לקצר ולנקות", עניתי, "אבל יש מצב לחפוף קודם?".
אני מהאנשים שמאמינים שספר צריך לבצע את עבודתו ללא קיצורי דרך. אני מאמין בחפיפה טובה לפני התספורת ובשימוש בלעדי במספריים העתיקים והטובים. לצערי, כל הספרים שהייתי אצלם עד כה עסקו בעיקר בלקצר תהליכים: את המספריים החליפו מסרק מזוהם ומכונת גילוח עייפה. ואת החפיפה המרגיעה ו"עיסוי השמפו מנטה" החליפה חפיפה חפוזה עם זרם מים בטמפרטורה בלתי מתחשבת שגורמת לחרדה מיותרת.
זה היה הסיפור גם במקרה הנוכחי. בלית ברירה הוא העביר אותי לכיסא החפיפה. ברגע שנפתח זרם המים וראשי הופקר לטיפולו, התחיל מופע האימים מעל כיור הניתוחים שלו. במיומנות חסרת רגש ובמהירות מטרידה הוא חלב את משאבת השמפו. התגנבה למוחי מחשבה שקיבלתי הצצה לדרך האוננות של הטיפוס האימפולסיבי הזה, וזה לבד היה מספיק כדי להרוס לי את היום.
לפתע הוא הניח את כפות ידיו על שערי, והחל לחפוף. ההרגשה הייתה כאילו שאצבעותיו לקחו את השליטה על הסיטואציה והשתלחו בי בניסיון גס לפצח לי את הגולגולת.
בהמשך קיבלתי מנה הגונה של סבון לתוך העיניים, שבתורן נשטפו ללא כל עדינות בעזרת ידיו החשופות. מנקודת המבט חסרת האונים שלי יכולתי לראות שציפורניו המלוכלכות הופכות יותר ויותר נקיות על חשבון הגבות שלי שסופגות את כל הזוהמה. אבל זה היה מאוחר מדי, ראשי הופקד בידיו, הפור נפל, עלי לשרוד את התספורת הזאת, ולו כדי להימנע מהאייטם הבא בתקשורת: "שי חי דיווה, תקף ספר צמרת".
כשסיים הוא שלח אותי לכיסא הספר. הוציא מסרק ומכונה ונחפז לעבודתו. תנועותיו היו מהירות עד כי שאלתי את עצמי אם זו המכונה שמצייתת לפקודותיו או שמא הוא לפקודותיה. לאחר חמש דקות רוב שְער ראשי שכב מובס על רצפת המספרה.
לאחר הטבח הוא סובב את הכיסא כך שאצפה במראה בתוצאה הסופית. המראה שלו הייתה מהסוג הדק והזול, נתקלתי בשכמותה בעבר כשקניתי מראות למכון הקראטה שלי. בזמנו נזפתי במוכר על שבכלל הציע לי לרכוש מראה כזו, משום שלעתים קרובות מתאמנים אצלי ילדים שגם ככה הביטחון העצמי שלהם פגום, והדבר האחרון שהם צריכים זו מראה שמעוותת את חזותם.
נעתי בכיסא ועם כל תזוזה קטנה השתניתי מיצור מעוות אחד ליצור מכוער אחר. "יצא יפה, תכתוב על זה ב'מעריב' ותספר עלי לחברים הסלבס שלך", ביקש הספר.
ישבתי ובהיתי במראה. כמה נורא להערכה העצמית לשבת ולצפות בעצמך ככה. אפילו משפילים יותר הם הניסיונות הכושלים לתפוס זווית שתהיה נאמנה למציאות.
אבל במובן מסוים אותה מראה שיקפה בדיוק את המציאות. מציאות ישראלית עקומה, מביכה ולא נוחה, שבה יצאת צדיק רק כי לא השתמשת בזכותך הישראלית כבעל מקצוע "לדפוק" או "להחליק" בצדדים כדי להרוויח אקסטרה.
מה שחשוב הוא לא מה אתה מוכר אלא איך תגשים את החלום הישראלי האולטימטיבי: לדפוק, לזרוק ולספר לחבריך הסלבס.