שר נפתלי בנט שלום. אני רוצה לשתף אותך בסיפור קטן, כמעט סיפור אישי. לפני כשבועיים פורסמה מודעת אבל בקבוצת הווטסאפ של המחזור שלי בישיבת בני עקיבא "אור עציון". "בצער רב וביגון קודר מודיעים על פטירתה של עליזה מלאכי". זו הייתה הפעם הראשונה שקבוצת הווטסאפ הזאת של החבר'ה משמשת למטרה שכזו. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שלעליזה היה שם משפחה. כי ככל שזה תלוי בנו, התלמידים, היא הייתה תמיד "עליזה מהמטבח".



30 שנה היא עבדה בישיבה. 30 שנה שבהן האכילה מאות תלמידים בכל יום, שלוש פעמים ביום. ב"אור עציון" עליזה הייתה מוסד. אישה שאהבה אותנו וקיבלה בחזרה את אהבתנו, גם כששמה עלינו את ידה בתום מרדף, אחרי שסחבנו משהו מהמטבח שלה. בהיקף העבודה שלה, לא יהיה מוגזם להעריך שהיא בילתה איתנו, חבורה ענקית של נערים חסרי משמעת, שעות ארוכות יותר מאלה שבילתה עם משפחתה בבית. השבוע הזכיר לי חבר שלמד במחזור שמעליי כיצד התעקשו הוא וחבריו לכיתה שעליזה תצטלם, לצד הרבנים והמורים, לתמונת המחזור שלהם. כמו שאין לימודים בלי הרב דרוקמן, הסבירו לצוות, אין גם לימודים בלי עליזה מהמטבח.



ולמה, אדוני השר, אני מטריח אותך בסיפור הזה? כי השבוע פרסם משרדך את רשימת בתי הספר הערכיים לשנת תשע"ו. מה הם בתי ספר ערכיים? בין השאר, כאלה שיש בהם נתוני התנדבות גבוהים, נשירה נמוכה ואחוזי גיוס גבוהים לצה"ל. האמת, מראש לא התלהבתי מהרעיון לדרג את הערכים בבית ספר כאילו היה מדובר בליגת-העל בכדורגל. ערכים ותחרות נראים לי שני דברים שלא הולכים ביחד. ואם שני אלה לא הולכים יחדיו, אזי ההחלטה להעניק בונוס כספי לכל מורה בבית ספר שנמצא ערכי - נראית לי בעייתית עוד יותר.




משרד החינוך נכשל בערכים




אבל אתה יודע מה? גם עם זה עוד הייתי חי איכשהו בשלום. העניין הוא שבתחילת השבוע ביררתי במשרד החינוך מי בדיוק אמור לקבל את התגמול הכספי הזה. ביקשתי לדעת אם גם מורי קבלן ייהנו ממנו. שאלתי איפה נמצא בכל העסק הזה השומר, זה שמקדם את פניו התלמידים ב"בוקר טוב" בפתח יום הלימודים. רציתי להבין מה מקבלת המנקה, זו שבשבע בערב שוברת את הגב כדי שהתלמידים הערכיים יוכלו לפתוח את יום הלימודים הבא בכיתה נקייה. התשובה שקבלתי הייתה מאכזבת. מאכזבת מאוד. לא מורי הקבלן, לא השומר ולא המנקה. אף אחד מהם - מאלה שבדרך כלל תקועים גם כך בתחתית מקבלי השכר - לא ייהנה מהבונוס. הם לא מורים. הם לא מאוגדים בשום איגוד מקצועי של מורים. הם לא זכאים לכלום.



בשנה שעברה סיפר לי ראש ישיבה שהמוסד שלו הוכרז כבית ספר ערכי, שמתוך תחושת חוסר נעימות הוא ביקש מכל המורים להחזיר אליו את הבונוסים שהעניק להם משרד החינוך כדי שיוכל לחלק אותם מחדש לצוות הרחב כולו. וזה עצוב. כי את הילדים שלנו אנחנו מנסים לחנך אחרת.



ואם יש נחמה קטנה בכל הסיפור הזה, הרי היא שהם כנראה מבינים בערכים טוב יותר מהמשרד שמופקד עליהם. בפורים, לדוגמה, הבנות שלי וחברותיהן לכיתה מקפידות תמיד להעניק משלוח מנות לכל העובדים בבית הספר, וקודם כל לאלה שיש נטייה טבעית לשכוח אותם. לשומר, למנקה ולנהג ההסעות. וכשמשרד החינוך זורק את כל אלה כאילו אין בהם חשיבות וכאילו הם לא חלק מהמערך החינוכי, הציון שהוא מקבל בתחרות הערכים הוא ציון נמוך מאוד. כי אם משהו טוב יצא מאיתנו - חבורת בני התשחורת של "אור עציון" - מגיעה על כך תודה והערכה לרב שלימד תורה ולמורה שלימד מתמטיקה, ולא פחות משניהם לעליזה מהמטבח. אבל בעוד אנחנו לא שוכחים את העליזה שלנו, עושה רושם שבמשרד החינוך שכחו את העליזות כולן.