"יום אחד אנשי ההגנה בתקופת הסזון באו לחפש אותי בבית", מספר משה דולגין בן ה־91 למואב ורדי. "הם ידעו שאני איש אצ"ל, וניסו לעשות גם לי את מה שעשו לאחרים: להכות אותי ואז להסגיר לבריטים. באותה תקופה איש אצ"ל היה אדם מוקצה מחמת מיאוס, גרוע יותר ממשת"פ ערבי". ומהצד השני "הימין עבר מהגדרת האויב כגורם חיצוני, למצב שבו הוא מגדיר את האויב מבפנים: בג"ץ, ארגוני זכויות אדם ועוד. יש היום ערעור על יסודות בסיסיים של חברה דמוקרטית, הגענו למצב שערכים ליברליים נתפסים כשמאל קיצוני, סהרורי. השמאל הרים ידיים ומתכנס לו בתל אביב, מדינה עם עיתון, 'הארץ' שמו. הוא גולה במדינתו ומסיר מעצמו אחריות", מתאר פרופ' משה הלברטל את הדברים מנקודת מבטו.



מלחמת שבטים, מאבק בין אליטות, ניצני פשיזם, התקרבנות, לאומנות ובעיקר הרבה סגירת חשבונות בין ימין לשמאל ובין שמאל לימין – הם הקולות והצלילים שעולים מסדרת הכתבות החשובה של מואב ורדי, הכתב המדיני של חדשות ערוץ 10. לוורדי ולערוץ ששלח אותו מגיע שאפּו על כך שבחרו להרים את הכפפה ולהתעסק בשעות הפריים־טיים בנושא החשוב ביותר בחברה הישראלית היום: הקיטוב והשבטיות שהולכים וגוברים.



ורדי יוצא למסע ובו הוא מנסה להבין מה המשותף בין תקוע לבין תושבי תל אביב, נוגע בפצע המדמם בלבם של ותיקי האצ"ל, מאגף את פרשת אלאור אזריה ומגיע לבסוף למאבק המתנהל היום על "מי ישלוט בשלט". בדרך הוא מראיין את רזי ברקאי ואראל סג"ל (גל"צ), את עורכי “מקור ראשון" וגם שני מורים צעירים לאזרחות, שמשתפים אותו באזלת היד שלהם לחנך את בני הדור הבא.



המסקנה פשוטה: מלחמת השבטים בחברה הישראלית מתקרבת לנקודת האל־חזור. קשה עד בלתי אפשרי לנהל היום שיח ענייני במדינה. כל דיון, נושא או עמדה ערכית הם תוצר של השבט שמשתייכים אליו. השבט מכתיב את התפיסה ואת נקודת המבט שלך, ומנציח אותה דרך אמצעי התקשורת השבטיים או נציגי השבט בתקשורת, שתפקידם לוודא שהעמדה תעבור ותקבל לגיטימציה. המצב וחומרתו ברורים. גם התוצאות. אבל השאלה היא: מה הלאה? אנה אנחנו הולכים מכאן?



המציאות שהסדרה מציירת מתחלקת לשחור ולבן, אך יש רבים בעם הזה שמחזיקים גם בגוונים נוספים, ושהיו רוצים לטפח אותם ולצבוע את התמונה אחרת. כדי לחזק את אותם גורמים, שלפי ההערכות הם 60% עד 70% מהאוכלוסייה, אנחנו - דתיים וחילוניים, ותיקים ועולים, ימנים ושמאלנים, חפצי חיים, שמשלמים מסים ומגדלים כאן את ילדינו - חייבים לצאת למהלך נרחב של שיח משותף, של מפגשים חוצי מגזרים, של בירור וליבון סוגיות שיכולות - וצריכות - לבנות כאן אתוס משותף.



היום כבר לא בושה לומר שתפיסת כור ההיתוך נכשלה. לא נכון לבנות כאן תרבות אחת. אנו בעלי תרבויות, תפיסות, דעות, גוונים וטעמים שונים. אלא שמעל לשונות המגוונת, הנפלאה והעשירה הזו, חובה עלינו לבנות גשר של אהבה בעזרת שיח, מפגשים ובעיקר תהליכי חינוך. חינוך שמלמד שהאחר הוא ממש לא אני, אבל הוא חלק מהעם שלי, ושהעם הזה נוסד על עקרונות החיבור והערבות ההדדית, ושאפשר לחיות כאן יחד, למרות ההבדלים ופערי העמדות והמנטליות. זה החינוך שאנחנו המבוגרים חייבים להנחיל לילדינו, כי אחרת הם ייפלטו מכאן.