אני מודה שהתרגשתי יותר מסיומו של החופש הגדול עד שביקשו ממני לכתוב את הטור הזה. כי לפתע זה הכה בי: הבת שלי מאיה בכיתה א' והנה מגיעה לה הצביטה הזאת בלב על התינוקת שגדלה כל כך מהר ועל השנים שחלפו ולא יחזרו עוד. מיד עולים הזיכרונות הפרטיים מימי בית ספר מהולים בריח של ילדות: המשחקים, ההפסקות, האכזבות, המורים והמורות שהשאירו עלינו חותם לטוב ולרע.

התיק עם הגליגלים כבר מוכן, מאיה סומברג. צילום: דנה סומברג
התיק עם הגליגלים כבר מוכן, מאיה סומברג. צילום: דנה סומברג


איך תהיה החוויה עבורה? איך מגנים על הגוזלית הקטנה שלי מפני עולם חדש ולא מוכר. האם היא תהיה טובה בלימודים? איך יתייחסו אליה החברים? מה יקרה כשהיא תריב בהפסקה או שילד שתאהב לא יאהב בחזרה? ואולי כדאי שכבר אכין את הפתק למורה שאמא מתנצלת, אבל ממש קשה לה שלא לאחר בבוקר לכיתה.

מדהים לראות איך בכל גיל המילים "בית ספר" מציפים עניינים לא פתורים, אבל גם עולמות ידע חדשים, הרפתקאות, חוויות וחברים שחלקם יישארו שם תמיד.
אני מקווה שלא אעשה יותר מדי בושות כשביום הראשון ללימודים במקום להזיל דמעה סמלית אתייפח בקול רם אל תוך ממחטה כאילו ששלחתי את בתי לקרב כשהיא בסך הכל תעמוד מתחת לשלט מתוק בצבעי הקשת שבו יהיה כתוב ״שלום כיתה א'״.

התיק הסגול שבחרת עם הגלגלים כאילו שאת דיילת שעומדת להתעופף לבירות רחוקות כבר מוכן בפינה, המחברות עטופות והעפרונות בקלמר. אני מקווה שגם אני הכנתי אותך להתמודד עם העולם שתגלי בהמשך הדרך.