השבוע הייתה לי שיחה עם חבר מוזיקאי. נשאיר את פרטיו במערכת, רק נספר שמדובר במוזיקאי פעיל ומצליח, שמופיע לא מעט ומוציא אלבומים חדשים בתדירות של אחת לשנתיים-שלוש. הוא הצהיר, ולא בפעם הראשונה, ש"די. אני עם האלבומים גמרתי. אם אכתוב שיר חדש, פשוט אוציא אותו כסינגל, וזהו. למי יש עוד סבלנות לשמוע אלבום שלם? בשביל מה כל העבודה, כל ההשקעה, אם מה שנשאר מזה בסוף - במקרה הטוב - זה שני שירים שהשמיעו יפה ברדיו?".



אנחנו מנהלים שיחות כאלו כבר שנים, ואני תמיד נמצא בצד של "הגזמת. לאלבום יש ערך מיוחד. הוא מעניק למאזין פיסת חיים, פרספקטיבה רחבה על חיי האמן" וגו'. אבל הפעם שתקתי. אולי כי גם אצלי, רק המחשבה על האזנה לאלבום חדש שלם גורמת לעייפות כרונית. אלוהים, מדובר ב-40 דקות של ריכוז אמיתי. במקום לשוטט בקשב מינימלי בין פייסבוק, אתרי הספורט והפורנו הרך, אני נדרש להתמסר ממש ליצירה אחת, ואין לאן לברוח.



מה שמזכיר לי, באופן אסוציאטיבי מאוד, את הסדרה "roadies" של קמרון קרואו שסיימה עתה את עונתה הראשונה. סיכוי סביר שזו גם עונתה האחרונה, לנוכח הביקורות הפושרות והיעדרו המוחלט של הבאזז סביבה. ואכן, הפרקים הראשונים של הסדרה, שעוקבת אחרי צוות של להקת רוק מצליחה במהלך סיבוב הופעות בכל רחבי ארצות הברית, היו פושרים למדי. הדרמות היו מינוריות, והדמויות לא היו ייחודיות מספיק כדי למשוך אותך מהרגע הראשון. אם זו הייתה סדרה שמגיעה מעולם תוכן אחר, הייתי נוטש אותה במהירות. הרי יש כל כך הרבה אופציות נגישות, וכל כך מעט זמן פנוי, למה לבזבז אותו על משהו שלא מברווז אותך במיידי (ותודה למרגול, מחיית השפה העברית).



אבל בהיותי חולה מוזיקה, המשכתי לצפות. הסדרה מלאה בהופעות אורח של מוזיקאים אמיתיים ומשלבת שירים מעולים. ופתאום, על הדרך, מצאתי את עצמי איפשהו בפרק הרביעי או החמישי כשאני נקשר לדמויות ומרותק לעלילה. בסוף העונה הרגשתי פרידה אמיתית ומדכדכת. בשורה התחתונה, אם לא הייתה לי סבלנות, הייתי מחמיץ חוויית צפייה שגרמה לי עונג.



אהבה שנבנית בהדרגה ממלאת הרבה יותר


וזה בדיוק הסיפור של אלבומים מול סינגלים. פעם, בעידן הקשב והריכוז, היינו חורשים תקליט חדש של עשרה שירים, ופתאום דווקא השיר השמיני, שאף אחד לא הוציא אותו לרדיו כי לא היה להיטי מספיק, היה שורט לנו את הלב. וזה היה נכון לכל יצירה. היופי היה כובש אותך לאט ובהדרגה. ועם כל הכבוד לאהבה ממבט ראשון, ויש כבוד, אהבה הנבנית בהדרגה - ומתוך עומק - יכולה להיות ממלאת הרבה יותר.



אבל כל זה היסטוריה. העגלה נוסעת, אין עצור. אנחנו חיים בעידן של סבלנות מינימלית, שנובעת משני גורמים (קשורים): ההיצע האינסופי של תוכן והקלות שבה ניתן להגיע אליו (ותודה, בעיקר, לאינטרנט, שהפך הכל לנגיש); וההרגלים היומיומיים שלנו, שהפכו אותנו לתזזיתיים. גם כאן, הטכנולוגיה היא האלוהים. כשאתה חמוש במכשיר סלולרי חכם, אתה מאבד במהירות את היכולת להתרכז במשהו, כל דבר, לאורך זמן.



התוצאה הבלתי נמנעת היא שיצירות התרבות עצמן משתנות כדי לשרוד. הכל צריך להתחיל בבום, כדי לשכנע אותך להישאר, ואז - כמאמר הקלישאה - רק להגביר. וזה נכון לכל תחום. השבוע פורסמו ב"הארץ" נתוני הצגות התיאטרון המצליחות ביותר בישראל, בעונת 2015/16. בראש הרשימה צועדים באופן מובהק קומדיות ומחזות זמר. דרמות מורכבות וקלאסיקות נדחקו לשולי הרשימה, ומדובר עוד בקהל מבוגר יחסית, שגדל בעידן הסבלנות. אבל גם לו כבר אין כוח.



בקצה סקאלת הסבלנות נמצאת, כמובן, הטלוויזיה, בעיקר כי נתוני הצפייה בה מדידים. הביטוי הכי מובהק לכך הוא תחרויות הריאליטי המוזיקליות. בתחילה הן התבססו על שיר באורך שלוש דקות. כשזה לא הספיק, הקדימו לשיר סיפור אישי קורע לב. וכשגם זה לא הושיע, הציגו במהלך הביצוע את גרף המצביעים העולה. בקיצור, אם הגעתם עד לשלב הזה של הטור, כנראה שאתם בני 40 לפחות.



על הסכין



1. ההופעה המשותפת של אהוד בנאי וכנסיית השכל, שחזרה אלינו אחרי 15 שנה, היא מהמקרים הנדירים האלה שבהם חיבור בימתי בין שני אמנים הוא לא רק פתרון כלכלי אלא בעל ערך אמנותי. יש כל כך הרבה דמיון במוזיקה של שני הצדדים, בחיבור בין הרוק והמזרחי, בקידוש המילה הכתובה, עד שבמהלך ההופעה אתה שוכח מי ביצע את השיר במקור. תענוג מובטח, אל תחמיצו.



2. יהונתן דורון נמצא בשטח כבר הרבה זמן. הוא הוציא שני אלבומים עם אחיו יהל (מהצמד גיא ויהל), ועוד שלושה אלבומי סולו, ועתה משחרר אי.פי בשם "מחפשים את סופרמן", שיהל הפיק מוזיקלית. ארבעה שירים, כולם מצוינים, על ילדות מול בגרות, חיי משפחה והייאוש והפסיביות של הישראלים, שמחפשים איזה סופרמן, שיבוא ויושיע אותם. פרויקט יפה ומושקע.



3. ג'ין וויילדר היקר שהלך השבוע לעולמו כיכב בסרטים שהכי הצחיקו אותי מהרגע שבו עמדתי על דעתי. הסרטים של מל ברוקס. אבל הסצינה הכי אהובה עלי שלו שייכת דווקא לוודי אלן. ב"כל מה שרציתם לדעת על סקס ולא העזתם לשאול" וויילדר גילם רופא נורמטיבי המאוהב קשות בכבשה. והוא עשה את זה בכל כך הרבה חן, רגישות וטבעיות, עד שהאמנתי לו לגמרי.