פרשת הרפז: איך חשדות על חתרנות צבאית הפכו לשיבוש הליכי משפט?

לאחר שש שנים סוערות, השבוע התבשרנו על כך שהפרקליטות החליטה להעמיד לדין את בועז הרפז. על פי הפרסומים, העבירות המיוחסות לו הן של זיוף מסמך ושיבוש הליכי משפט. אז כמו שכתבנו כבר יותר מפעם אחת: ההר הוליד עכבר. מכל הפרשה המטלטלת הזו, שבעיני דמתה יותר לסיפורי חסמב"ה מאשר לסיפור על חתרנות צבאית ומדינית שתוארה כמרד בהנהגה, נותר בסופו של דבר כתב האישום הדל והמדולדל נגד הרפז.

הפרסומים מתארים עסקת טיעון חלומית שהוצעה להרפז, שעל פיה הוא יודה במקצת העבירות המיוחסות לו וגזר דינו ייגזר לעבודות שירות בלבד, אך הוא מסרב ומתעקש על עונש ללא הרשעה, על מנת שפרנסתו כבעל רישיון לייצוא וייבוא נשק לא תיפגע (הרשעה עלולה לבטל את רישיונו). 

 

אינני יודע מדוע נדרשו למשטרה ולפרקליטות שש שנים כדי להכין ולהגיש את כתב האישום חסר הבשר הזה (שבינתיים לא ממש הוגש, אלא רק נמסר שיוגש), כשלכל היה ברור שהיו לתביעה ראיות לזיוף המסמך על ידו כבר בחודש הראשון. מדוע עיכבו הרשויות המוסמכות את הגשת כתב האישום נגד הרפז מעבר לחודש הראשון, ואיך קרה שמחשדות על חתרנות צבאית ומדינית נגד הממשלה והצבא נותרו רק עבירות של זיוף מסמך ושיבוש הליכי משפט? הציבור זכאי לקבל תשובות ברורות מהרשויות החוקרות והתובעות.

בישראל כמו בישראל, הרבה פרשות מתחילות כהרים ומסתיימות כצל הרים, רק שעל הדרך מונעים מאיש מוכשר וראוי להתמנות לרמטכ"ל, ורומסים את דמותם וכבודם של קצינים בכירים, ואין מי שיבקש סליחה.

פרשת "מסמך הרפז" הגיחה לחיינו באוגוסט 2010, בחשיפת "אולפן שישי" את המסמך האסטרטגי, שכונה אז "מסמך גלנט", שלכאורה נועד לבנות תדמית חיובית לאלוף יואב גלנט במרוץ לרמטכ"לות. תיאוריות הקונספירציה החלו להתעופף באוויר. אמרו שהרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי ואנשיו ניסחו והפיצו את המסמך על מנת לסכל את המינוי של גלנט ולהאריך את כהונתו של אשכנזי. אחרים טענו שבועז הרפז, ששימש בתפקיד מרכזי במערך המבצעים המיוחדים בצה"ל ונחשד ככותב המסמך, היה בעצם סוס טרויאני במחנה של אשכנזי שהושתל על ידי שר הביטחון אהוד ברק.

בינתיים אשכנזי סיים את תפקידו, בני גנץ כבר פשט את המדים, והרמטכ"ל הנוכחי גדי איזנקוט הגיע למחצית תקופת כהונתו. גם שלושה שרי ביטחון איישו את התפקיד: ברק, משה יעלון ואביגדור ליברמן, אך הפרשה עדיין תקועה כענן המעיב מעל ראשנו.

כעת נותרנו עם דלות החומר: לא חתרנות צבאית ולא חתרנות מדינית, אלא משחקי אגו וכבוד של דרגים נמוכים בעלי שאיפות גבוהות, כנהוג בצה"ל ובצבאות ובארגונים אחרים. גם לרשויות האכיפה וגם לתקשורת טוב להזכיר מפעם לפעם שקצת צניעות אינה מזיקה.

 

השבוע הלך לעולמו יו"ר מפלגת העבודה ושר הביטחון לשעבר (וכמעט נשיא המדינה) בנימין בן אליעזר. לשם הגילוי הנאות, לפני כשני עשורים היינו מיודדים. פואד הוא איש רב פעלים, ששתי הקריירות של חייו, הצבאית והפוליטית, תרמו תרומה משמעותית למדינה. על פי הדין, כשנפטר אדם שמתנהלים נגדו הליכים משפטיים פליליים, ההליכים מסתיימים. כך יהיה גם במקרה של פואד: האמת לעולם לא תצא לאור.

ב־3 בינואר 1977 שר השיכון אברהם עופר שם קץ לחייו בשל חשדות שהועלו נגדו על מעורבותו לכאורה במעשי שחיתות בקנייה ובתיווך קרקעות ליד ירושלים. התאבדותו התקבלה בהלם ובתדהמה. החקירה לא הסתיימה ואפילו כתב אישום לא הוכן. הפרופ' אהרן ברק, מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, אמר אז "אברהם עופר היה חף מפשע בחייו וחף מפשע במותו". נדמה לי שאת המילים המדויקות האלה צריך להחיל גם על פואד. החשדות נגדו מעולם לא הוכחו ולעולם לא יוכחו, וחזקת החפות הכה חיונית ומהותית למשטר הדמוקרטי בהחלט צריכה לעמוד לו. יהי זכרו ברוך.

 

קובי אלכסנדר הוא כנראה איש מוכשר מאוד. עד לפני עשר שנים היה מנכ"ל חברת קומברס, שאותה ייסד ושנסחרה בבורסה האמריקאית לפי שווי שוק של למעלה מ־4 מיליארד דולר. טייקון במושגים ישראליים ואפילו במושגים אמריקאיים.

מאמצע שנות ה־90 החליטו מנכ"לים ובעלי שליטה תאבי בצע בארה"ב לשפר את מצבם הכלכלי באמצעות תרמית בניירות ערך שזכתה לשם "בקדייטינג", כלומר תארוך לאחור.

הרעיון היה פשוט: כאשר דירקטוריון החברה מחליט להעניק אופציות לעובדים, מחייבת הרגולציה לקבוע את שווי האופציה ביום סמוך להחלטה על הענקתה. יש לכך משמעות, משום שהרווח על האופציה הוא הפער שבין שווי האופציה ביום הענקתה לבין שווי האופציה ביום פקיעתה ומימושה. ככל שהפער הזה גדול יותר, הרווח של המחזיק בה גדל.

מנהלים בחברות ציבוריות אמריקאיות נהגו באותן שנים לקבוע באופן פיקטיבי את יום הענקת האופציה כיום שבו שווי המניות של החברה בבורסה היה נמוך יחסית, ואז הפער בין השווי ביום ההקצאה לבין השווי ביום המימוש היה גדל באופן מלאכותי, והמנהלים היו גורפים מיליוני דולרים לכיסם. 

 

קובי אלכסנדר ועוד שניים מהמנהלים הבכירים בקומברס נחשדו בעבירה זו, שהעונש עליה הוא עד עשר שנות מאסר. אלכסנדר הצליח להימלט לנמיביה, ואילו השניים האחרים הועמדו לדין. על אחד נגזר קנס כספי של פחות מ־2 מיליון דולר ועל השני מאסר של פחות משנתיים.

רשויות האכיפה האמריקאיות ביקשו להסגיר את אלכסנדר לארה"ב, אך נתקלו בסירובה של ממשלת נמיביה. כעת, באמצעות עורכי דינו, הגיע אלכסנדר להסדר טיעון עם הפרקליטות האמריקאית - שפרטיו טרם נודעו לציבור - והסגיר את עצמו מרצונו לשלטונות ארה"ב. אלא שבארה"ב, כמו בארץ, שופט אינו מחויב לעסקת טיעון. כך נהג ניקולס גראופס, השופט שישב בדין. הוא הרשיע את אלכסנדר והחליט שאת גזר הדין הוא ייתן רק בחודש דצמבר, בעוד ארבעה חודשים.

אלכסנדר ביקש שלא להיעצר עד למתן גזר הדין ואף הציע להפקיד ערבות בסך 25 מיליון דולר, להבטחת התייצבותו לדיון המשפטי לשמיעת גזר הדין. השופט, שעל פי דיווחי התקשורת לא גילה מזג שיפוטי נדיב, אלא כעס רב, סירב והורה לעצור אותו עד למתן גזר הדין בבית מעצר בניו יורק, שהתנאים בו קשים במיוחד.

אני חושב שהשופט טעה טעות קשה, ופעל לא משיקולים ענייניים אלא מתוך כעס. עסקאות טיעון נתפסות לפעמים כבלתי מוסריות ובלתי צודקות, יחד עם זאת הן הכרח בל יגונה. רוב המשפטים הפליליים בארץ, ולדעתי גם בארה"ב, מסתיימים בעסקאות טיעון, שאלמלא כן המערכת המשפטית הייתה קורסת.

צריכה להיות סיבה מאוד משמעותית ומהותית לבית המשפט לסרב לעסקת טיעון ולכן רק לעתים נדירות אנו נתקלים בכך. אי קבלת הסדרי טיעון על ידי בית המשפט פוגעת פגיעה אנושה באמון הציבור בעסקאות אלה.

קובי אלכסנדר הגיע לארצות הברית מרצונו הטוב. הוא יכול היה להמשיך לחיות בנמיביה חיים נוחים עד אחרון ימיו. הוא לא חשש מהסגרה, והרשויות לא חששו שהוא יברח פעם נוספת מארה"ב. זה אולי התירוץ שבו השתמש השופט, אך בוודאי לא הסיבה. מכל מקום, בנימוק מופרך זה שלח אותו השופט למעצר קשה. ההחלטה הזו נובעת משיקולים זרים, ובהחלט ראויה לביקורת.