הודעה חשובה לכל הרשעים, הפושעים והליסטים: "שימו לב, בסוף ישולם לכם כגמולכם על מעשיכם הרעים. לא משנה כמה תנסו לחמוק ולתחמן, יש סדר בקוסמוס. בורא עולם מחזיר בריבית דריבית על הכל". לא הוכיתי בברק. הנביא ישעיהו לא הופיע בחלומי ולא עשיתי שום סוג של תשובה. דברי נכתבים בעקבות התנסות אישית. ומי שמתעלם - פראייר. בימים אלה ממש אני נענש על העבר, ובגדול. שנים התנהגתי כמו פוחז, בלי לתת דין וחשבון לעתיד לבוא, והנה הגיע יום הבוחר ומקל הקארמה הגדול נוחת לי על הראש.
עוונותי קשורים לתחום המזון. לאורך עידנים נהגתי לזלול כמו חזיר. חטאתי בגרגרנות. הציבור הרחב לא נחשף לזה כי הודות לגנטיקה, אהבה לספורט ונוירוטיות פסיכית, שמרתי על משקל תקין. אבל האל הוא עדי שב־41 שנותי גמעתי, דחסתי והכנסתי (בגבולות הכשרות הרופפים) כמעט כל דבר לבטני.
המחלה הזו החלה בילדותי. בבית לא נהגו לבשל, ואת ההשלמות עשיתי אצל חברים. בכל פעם שביקרתי בביתו של מכר, המטרה הראשונית הייתה לטחון, וכמה שיותר. שניצלים, סלט, חומוס, קציצות. כל ממזר מלך. עם השנים התמחיתי, תוך שימוש בקלילות חתולית, בפתיחת מקררים, בדיקת תוכנם והרקתם, בשניות ספורות. כמובן היו הורים שמיאנו להזמינני שוב, אבל זה לא ריפה את ידי. תמיד היו אחרים ותמימים עם מזווה קורץ שביקשו את נוכחותי. ההרגל הזה השתלט עלי גם בבגרותי. בבופה בחתונות אני דוחף קשישים וזאטוטים, עד שבסוף ערך הצ'ק שהבאתי מתקזז מול כמות המזון ששאבתי.
בבתי מלון יכולת ההעמסה והבליעה שלי השאירה רבי מלצרים ותיקים פעורי פה, ומשרד התיירות פרסם אזהרה כללית לא לארח אותי למען שמירת יציבות עסקי המלונאות בישראל. במקום העבודה שלי הקולגות מתנהלים בפחד קולינרי. אם אני מגיע לאזור המשרדים ברגע של בולמוס, מי שבינה בקודקודו מחביא את דברי המזון שברשותו או מציע לי כמחווה הניתנת למפלצת מיתולוגית עתיקה את שאריות מזונו. חצאי חטיפי בריאות, גרגרי הסוף מקופסת קורנפלקס, סלט טונה אכול למחצה, פריכיות מפוררות וגם ופלים עבשים. הכל הולך כשהדודה בשיאה.
התכונה הזאת משרתת אותי היטב גם בכתבות. בכל פעם שאגיע לביתו של מרואיין, גם אם מדובר באישיות רמת דרג, בזמן השיחה המצולמת אצמצם טווח למטבחו של האובייקט ואפרק שם את מה שהיד משגת. אצל השר ישראל כץ אכלתי חריימה, לחם, מעדני חלב, קפה, תאנים ועגבנייה. במטבחו של הזמר ישי לוי רוקנתי קערת מרק רגל, לחמים, סלטים חריפים ועוף. מהמחבת של השרה מירי רגב חטפתי שניצלים (חמישה במספר) ותוספות.
מקערותיו של הרב אמנון יצחק אכלתי ג'חנונים. בראיון עם כוכבת הילדים רינת גבאי גמעתי קערות מרק, תוספות וקינוחים וכך הלאה. שמתי לב לכך שהטחינה הממושכת הזאת מעוררת פליאה וגאווה אצל המרואיין. גאווה על כך שמזונותיו טובים והשתאות מהולה בפחד בשל היכולת שלי לא לעצור עד השגת המטרה היעודה, שהיא באותם רגעים העלמת כל הטובין שניתן לעכל.
אבל, כאמור, יש מחיר לכל מעלל. לפני חצי שנה התחלתי לחוש מדי פעם צרידות בלתי מוסברת עד שקול הפעמונים שלי נסדק. שלל רופאים בדקו אותי במכשירים שונים ומשונים וקבעו בלי היסוס, שהעניין נובע מלחץ, עבודה מאומצת וטרלול כללי. למרות האבחנות, התופעה לא הרפתה. המשכתי לחפש את הסיבה והתרופה, עד שרופא חכם ואגרסיבי במיוחד צווח עלי שיש לי ריפלוקס והסביר שהקנה והוושט שבגופי לא בסנכרון. אחרי בירור מהיר הבנתי שהכל מתחיל בצרבת חריפה. מאז אני מחויב לקחת מדי יום כדור ולהקפיד. אסור שוקולד, חריף, חמוץ, מטוגן, קפה ועוד שלל הנאות מופלאות. בקיצור, החיים בזבל.
ימים ארוכים הסתובבתי מדוכא ומבויש. לא העזתי להצהיר בפומבי שיש לי דבר כזה. שנים ראיתי בצרבות מין צרה שנוחתת על קשישים וכל מהותה היא לסייע להם לפתח נושא לשיחה בתור לקופת חולים. הכל השתנה כשביקרתי לאחרונה בארצות הברית. אמריקה הצפונית היא אזור צרבתי במיוחד. מדי יום מאות פרסומות מוקרנות בטלוויזיה המקומית שבהן מוצעות גלולות ומרקחות לפתרון התופעה. בבתי המרקחת בניו יורק מצאתי מדפים שלמים שמוקדשים לצרבת. אם בארץ חשתי מבוכה מהעניין, הרי ששם חשתי כ–VIP נרקוטי, ומדי ביקור בחנות הפארמה הסתובבתי כזוכה אוסקר, כשאני בוחר בכל פעם כגביר תרופה אחרת.
היום, לצערי, אני תלוי מאוד בכדורים הללו. אם אני לא לוקח אותם בזמן, הבטן מתחילה להתהפך כמו הטיטניק לפני טביעתה. אבל ישנם רגעי שבהם אני מסתכל על בורא עולם ואומר לו: "יאללה, שיהיה. אני חזק. אותי לא תשבור", ובולס שניצל, פלאפל וסביח יחד, מתיישב על הספה בחיוך ומחכה לגיהינום הקיבתי שעתיד לנחות עלי.