תוכנית הצלה: הפופ הישראלי צריך עזרה בהישרדות

רשות השידור עמלה כרגע על מספר תוכניות שמסכמות את פועלה, ומחזירה רגעי קסם גדולים אל המסך, לקראת סגירתה. גילוי נאות: אני מעורב באחת מהן, שמצדיעה לפסטיבלי הזמר לדורותיהם. מתוך העבודה על התוכנית, ועדכון בפרטי התוכניות האחרות, למדתי מה שכל צופה לילי בערוץ 33 כבר יודע מזמן: פעם הייתה פה המון מוזיקה בטלוויזיה. מהופעות רבות ששודרו במלואן, דרך הפקות מוזיקליות שרשות השידור יזמה בעצמה ("ארץ טרופית יפה", "עמק הנהר האדום", תוכנית של גזוז לקראת אלבום הבכורה שלה, פסטיבלי הזמר השונים ואפילו “לול", שהורכבה משירים ומערכונים. ועוד המון), ועד לאירוח שוטף של מוזיקאים בתוכניות השונות.

המוזיקאים לא היו שם קישוט אלא המנה העיקרית. שלא לדבר על אין ספור ספיישלים שנערכו לקראת חגים, הוקדשו ליוצר מסוים וכו'. תוסיפו תוכניות מגזיניות קבועות ומיתולוגיות על מוזיקה ("עד פופ", "להיט בראש", "עוד להיט", "תוצרת הארץ" ועוד), ותקבלו תפריט טלוויזיוני שהיה עשיר במנגינות. לא פלא שרגעי הפריצה לתודעה של כמה מגדולי זמרינו התקיימו על המסך הקטן: שלמה ארצי הצעיר ששר “אהבתיה" בפסטיבל הזמר או ריטה והכתפייה בקדם אירוויזיון.

ועכשיו, תחשבו על הטלוויזיה הישראלית של 2016. איפה בדיוק אתם רואים זמרים על המסך? תוכניות מוזיקה מיוחדות כבר אין מזמן. הופעות חיות שומרים לימים של חג, מחצות ואילך. וזמרים כמעט לא מתארחים, כי אין תוכניות אירוח. איפה בכל זאת תמצאו אותם? בריאליטי. דנה ברגר מנסה לשרוד ב"הישרדות"; אורן ברזילי מתעד את חייו ב"מחוברים"; רמי קליינשטיין מתזז ב"היחידה". וכמובן, יש גם תוכניות ריאליטי מוזיקליות. אבל “הכוכב הבא", “דה וויס" ודומותיהן לא באמת מנסות להעשיר את עולם המוזיקה המקומי אלא את כיסי הזכיין. וככל שהשנים נוקפות, המוזיקה בתוכניות האלה הופכת משנית, ביחס לסיפורים האישיים ולגיבורים האמיתיים, שהם המנטורים (כשלעצמם מוזיקאים, שלא ממש עושים מוזיקה בתוכנית).

אני מכיר היטב את הטיעונים הקבועים של אנשי הטלוויזיה בעניין. אפשר לתמצת אותם לשורה - מוזיקה לא הולכת טוב עם טלוויזיה. היא לא מספיק תזזיתית/דרמטית/מצחיקה או כל ערך אחר שמדביק את הצופה למסך. ויש בזה משהו. בעידן הנוכחי, שבו כל דקה בפריים טיים נשקלת ומחושבת באופן מדעי ממש, שיר באורך שלוש דקות הוא מכת מוות. וכמובן שמאז שמתי כספי והפרברים כיכבו ב"ארץ טרופית יפה", חלו אי אלו שינויים בהיצע התוכניות וברמת הקשב והריכוז של הצופה. אבל דבר אחד לא השתנה. בעצם שניים. הטלוויזיה נשארה כלי ראשון במעלה לקידום תרבותי והחדרה לתודעה; והציבור לא מפסיק לצרוך מוזיקה ולהתעניין בה.

עכשיו השאלה היא איך לחדש את הקשר בין שתי הנקודות האלה. ואולי זו בכלל לא שאלה. אולי, בעידן הנוכחי של טלוויזיה מסחרית, המוזיקה צריכה לחפש לעצמה נתיבים ותדרים חדשים כדי לפרוץ לתודעה. ע"ע יו–טיוב. זה עובד לא רע בכלל עבור סטטיק ובן–אל. מצד שני, יש מוזיקאים שמשוועים לחשיפה טלוויזיונית, ובצדק. בתקופה שבה אפשר להרוויח רק מהופעות חיות, כי דיסקים כבר כמעט לא נמכרים, כל רגע על המסך הקטן יכול לעזור בשיווק.

תאגיד השידור החדש יכול להיות כתובת לצורך הזה, אבל הוא לא מספיק. כאן נכנסת לתמונה מידת הרצון של המדינה לסייע. בניגוד לתחומי תרבות כמו תיאטרון, מחול, מוזיקה קלאסית ועוד, המוזיקה הפופולרית לא זוכה כמעט לשום סבסוד ממשלתי. וזה בדיוק המקום לתקן את המעוות, גבירתי שרת התרבות.

הרעיון הוא פשוט - לסייע במימון או בסבסוד של תוכניות מוזיקליות בטלוויזיה. בכל הערוצים. הסכום שהוקצב לאותו פסטיבל מוזיקה מפורסם בכנרת, למשל, 1.6 מיליון שקל, יכול היה להספיק לכמה וכמה ספיישלים טלוויזיוניים. זה יכול לעזור לזמרים וליוצרים חדשים לפרוץ לתודעה; וגם לסייע לאמנים ותיקים שנשכחו. הופעה אחת בטלוויזיה תהיה בשבילם עולם ומלואו. זה בטח יותר יעיל מהספד חגיגי.

על הסכין

1. העובדה שמרבית נפגעי אסון הקריסה ברמת החייל היו פועלי בניין ממוצא פלסטיני, או זר - בקיצור, לא יהודים ישראלים - השפיעה ללא ספק על אופי הסיקור התקשורתי. ובעצם, הפחיתה את תחושת ה"אסון". זה לא נעים ולא הוגן, אבל מייצג מהימנה את פני החברה שלנו, שרחוקה מלהיות הומוגנית. או שוויונית. התקשורת, במובן הזה, רק משקפת מצב קיים.

2. מצד שני, בסיקור של משבר הרכבות, נדמה היה שהתקשורת שיקפה בעיקר אינטרסים פוליטיים, ולא בהכרח מציאות. אני מדבר על העיסוק הכמעט בלעדי בנזק שייגרם לחיילים ללא הרכבת, כאילו שסתם אזרחים המתוזזים בבוקר יום ראשון אינם ראויים לסיקור, או לאמפתיה. הסיבה ברורה: פגיעה בחיילים היא משהו שלממשלה הנוכחית קשה יותר לסנגר עליו. ובכל זאת.

3. בזמנו היללתי פה את עונתה הראשונה של “גומורה" (הוט), סדרת הפשע האיטלקית. לא מזמן עלתה העונה השנייה, שמצליחה להיות אפילו טובה יותר. כאוס פוטוגני של עוני, לכלוך, אלימות, סקס ומגוון היצרים האנושיים הכי רחב שלא נראה כבר הרבה זמן על המסך. נאפולי מצטלמת במלוא כיעורה היפהפה, ומערכות היחסים - בייחוד בין ג'נרו ואביו המאפיונר הוותיק - הן לא פחות מאפיות.