שמש עלתה מעל בנייני שכונת עדן דרום. אלוהים פקח את עיניו באטיות. ראשו כאב מלילה של שתיית נקדימון מופרזת. לכל הרוחות, חשב, עוד יום לגרור בשעמום הזה. במאמץ רב הוא התיישב על המיטה, השפיל מבטו, ובהה ארוכות ברצפה. בדרכו לשירותים הוא חלף על פני המראה והעניק מבט חטוף בבבואתו. כלום לא השתקף מהצד השני.
נכון, זוהי עובדה ידועה שיצורים שמיימיים אינם משתקפים במראות, אבל היה זה הרגל של שנים שגרם לו להביט כל בוקר במראה. אם שואלים את אלוהים, הוא אוהב לומר שהוא חושב שהמראה גורמת לחדר להיראות גדול יותר. אבל מקורביו יודעים לספר שבסתר לבו הוא ממתין ליום שבו יצליח לראשונה להבחין בהשתקפותו. מכיוון שהוא לא יודע איך הוא נראה, הוא נאבק בשאלות קיומיות קשות ותהיות תכופות בנוגע לעצם קיומו, דבר שגרם לו בתקופה האחרונה ליטול כדורים נגד דיכאון.
כמו בכל בוקר, הוא הוריד את המים בניאגרה שניות לפני שסיים להתרוקן. זה הרגל מגיל צעיר. ואז נשם עמוק, עצם את עיניו והתמסר לשקט המרגיע. הביע משאלה שמשהו מעניין יקרה היום. אלוהים התיישב על הספה בסלון, לקח מהשולחן חפיסת ציפרלקס ובלע כדור. הוא הניח את רגליו על השולחן והדליק את הטלוויזיה.
בחדשות הופיעו פניו של בנו הבכור סמואל תחת כותרת ענק: "בנו של אלוהים מקים חברת ביטוח בכדור הארץ". ההלם הכה בו בכוח מלא. "לכל הרוחות, סוף־סוף קצת אקשן", צעק בחדר בהתלהבות.
הטלפון צלצל. אלוהים ענה תוך שהוא מביט במסך בעניין רב.
"אתה רואה את זה?", שאל קול מבודח מהעבר השני. היה זה גבריאל, יד ימינו של אלוהים ובנו האמצעי. "סמואל ירד לאדמה, הוא מספר לאנשים שאתה לא קיים". גבריאל לא הצליח לעצור את פרץ הצחוק שהשתלט עליו.
"איזה אקשן על הבוקר", ענה אלוהים, פיו התקמט בקצוות לכדי חיוך רחב ועיניו נעצמו למחצה. לפתע פרץ בצחוק עד שחשב שיתעלף.
"כן", צהל גבריאל, "המניות שלך עלו הבוקר, מתברר שזה גורם לבני האדם להאמין בך אפילו יותר". הם שוב פרצו בצחוק פרוע.
"למה", אלוהים בקושי הצליח להשחיל את השאלה בתוך פרץ הצחוק.
"אנחנו לא בטוחים, כנראה פגם בייצור, אבל עוד בודקים את זה, זה אכן מוזר".
הם המשיכו לצחוק שעה ארוכה, עד שנרגעו בהדרגה.
"תגיד, לאן הטמבל הזה ירד?", שאל אלוהים וניסה להסדיר את נשימתו.
"ישראל".
"איפה זה בכלל?".
"מקום קטן ליד ים סוף, הצפנו שם פעם".
"תזכיר לי למה?".
"הם השתוללו", ענה גבריאל.
"טוב, תמיד אפשר להציף אותם שוב, לפחות יהיה מה לעשות", אמר אלוהים בדרך לסבב צחוק נוסף.
לאחר שנרגעו שוב, קבע גבריאל "שנינו יודעים שזה לא יהיה הדבר הבוגר והאחראי לעשות".
"עזוב, נו", ביטל אלוהים, "עוד כמה בני אדם, מה יש בזה. בוא נציף אותם, נהרוס לסמואל, זה יהיה קורע".
"לא, אבא", הפציר גבריאל.
"נו, בחייך, הצפה קטנה, יהיה כיף".
"אבא, לא, זה לא מצחיק".
הם שתקו ארוכות. גבריאל נחרד מהמחשבה שייאלץ לנקות שוב אחרי רצח המוני ואיבד את מצב רוחו. לפתע אלוהים צחק שוב: "זהו זה, אני מציף אותם".
"לא, אבא!", גבריאל ניתק את השיחה במהירות ונכנס בדלת (הבהרה: הכותב של טור זה לא מוכן לשמוע טענות לגבי העובדה שגבריאל נכנס בדלת מיד לאחר שהשיחה נותקה, ללא כל רצף הגיוני או משפט קישור בין האירועים. על הקורא לזכור כי הדמויות בסיפור, וכך גם כותבו, שי חי, הינם יצורים שמיימיים שיכולים לעשות מה שהם רוצים).
"תקשיב, זה כבר לא מצחיק. זרמתי איתך כשהפלת עליהם את המבול הראשון, את פרעה. צחקתי כשחשבת שהאינקוויזיציה מבדרת. אפילו זרמתי איתך כששלחת להם את ביבי. אבל, אבא, אתה מגזים עכשיו. אז נכון, האנשים שם מוליכים שולל, ובאופן כללי פשוט מופקרים, אבל אמונתם בך היא די יציבה. להוריד עליהם את השאלטר עכשיו בטוח לא יעשה טוב לתדמית שלך ואתה מבוגר מדי מכדי שיגררו אותך, צועק ובועט לעבר הבחירה הנכונה. אני לא מתכוון לנקות אחריך שוב, אז פשוט תמשיך להתעלם מהם כמו שעשית עד כה".
אלוהים הביט בבנו במבט מאוכזב. המציאות המשעממת החליפה את אווירת הצחוק בחדר.
השניים התיישבו על הספה ושתקו ארוכות.
"אז מה התוכניות שלך להיום?", שאל אלוהים.
"כלום, לשבת בבית ולעשן סיגריות", השיב הבן.
"משעמם", אמר אלוהים והשפיל מבט, "ושעמום הוא הצעד הראשון לנפילה".
"כן", סינן גבריאל בייאוש והביט באחיו סמואל צוחק על גבי המרקע.
לאחר דקה הוא הסיט את ראשו לכיוון אביו וחייך קלות. מבטו של אלוהים פגש בעיניו הנוצצות של בנו האמצעי. "בוא", הוא חייך, "נציף אותם".
***הסיפור דמיוני ואין לו ולדמויות בו קשר למציאות ***